לבנון תמיד חוזרת לי בלילות. יש לי קטע כזה מאוחר בלילה כשכל הבית ישן, אני יוצא החוצה ללילה, לחושך, לחצר בשקט, לסיים את היום עם סיגריה. אני נע בחושך בצללים, שם אני מרגיש בטוח, רואה ואינו נראה, ואז לרגע מישהו עובר ברחוב, אני קופא ונדרך.

אצלי בראש זה תמיד מרגיש כמו ביציאה מהחד"ב בבופור החוצה לעמדת ה"תומר" שבה ישנו. כן, כן, ישנו וחיינו למשך שלושים וחמש יום בעמדת התומר שבבופור, המוצב היה מלא כשהגענו אליו בשלהי שנת 99. נח"ל (חה"ן נראה לי) תפסו את המוצב ואנחנו היינו שלושה לוחמים מסיירת גולני שהגענו לבופור ככוח מקדים ואוסף מל"מ לפני ביצוע היחידה. כשהגענו לבופור התמלאתי יראת כבוד אדירה למבצר שסיירת גולני כבשה בדם. מי שהיה בבופור זוכר את לוח הפלדה השחורה שהוצב על הבטונדה מול סככת הרק"ם המחוררת, עם שמות לוחמי הסיירת שנפלו בכיבוש ב-'82. על הלוח היו ניכרים סימני רסיסי הפצ"מרים שלא חדלו מליפול מהשמיים. בדיעבד היינו כוח שהיווה ניצנים להקמת צוות ייעודי לאיסוף לטובת היחידה. המשימות שלנו היו חסויות וממודרות משאר לוחמי המוצב. בשל כך היינו סוג של אאוטסיידרים במוצב ולא ידעו איפה לשים אותנו מאחר ולא היה מקום בצוללות, אז נתנו לנו להתגורר בעמדת עת"פ אחורית לא מאויישת שהייתה ב"תומר". לא הבנתי אז יותר מידי את המשמעויות של העניין, במיוחד את הגשם של פצ"מרים 120 ו-160מ"מ שנחתו עלינו בלי הרף. מי שלחם שם יודע מה זה בומבה של פצמ"ר 120 מ"מ. רק שברוב המקרים החבר'ה שהו עמוק בצוללות בתוך המבצר ששם כמובן שלא הרגישו כלום. בדיעבד אם היינו חוטפים טיל ל"תומר" אז…

הנח"לאווים היו מבסוטים עלינו כי הורדנו להם את עמדת התומר ממצבת השמירה מאחר והיינו שם 24/7. הפצ"מרים ירדו כמו גשם וריתקו אותנו לעמדות. שלושים וחמש יום של גשם של פצמ"רים זה לא משהו של מה בכך, זה משאיר צלקות במיוחד כשזה נופל כל כך קרוב אליך ואין לך לאן ללכת אלא לספוג. זה סוג של חוויה, נקרא לה "רוחנית", להיפגש עם פצמ"ר שנופל 2 מטר מתחת לעמדה.

מידי פעם אני חולם על מוסטפא. מוסטפא (ככה קראתי לו) היה חיזבאלון שבא להרוג בחסות הערפל, הוא וחבריו התגנבו להם לעיקול ה-J, הבעיה הייתה שהם פגשו מרכבה 4ב במארב שביצעה עליהם עם פלאשט. למוסטפא לא היה סיכוי. הוא פגש מקרוב 5000 חיצי פלדה קטלניים שניקבו אותו במהירות הקול. שני החברים של מוסטפא ברחו. מוסטפא נשאר מנוקב בעיקול ה-J המפורסם והייתי רואה אותו יום יום, אבל בלילות היו באים חזירי הבר (היינו רואים אותם במדרון התרמי), אחחח איזו סעודה הם היו מרביצים שם בלילות כשמוסטפא היה מסמר הארוחה, מטורף. לאט לאט מוסטפא הלך ונעלם אך למרות הכל הוא נשאר בחיילות מלאה – קסדה על הראש וקלאץ' בהצלב.

יום אחד באור יום הלכתי רגלית לבקר את מוסטפא ב-J כי חמדתי את הקלאץ' שלו. מספר צעדים ממנו קפץ עליי מאחור אחד הברזלנים ששאל אותי אם נדפקתי לגמרי, שתכף יתחילו לטווח אותנו. אמרתי שכן, קצת… הוא משך אותי חזרה למוצב באגרסיביות ואמר לי שפוחדים שמוסטפא ממולכד. אמרתי לו "שטויות" שזה רק מוסטפא והוא כבר לא צריך את הקלאץ' שלו יותר. אותו ברזלן נגנב עליי צעק וצרח "יא גולנצ'יק מטומטם", "רק זה חסר לנו עכשיו" ועוד שאר ביטויים וקללות של הסטיקלייטים כנגד הגולנצ'יקים.

הימים והפצ"מרים המשיכו ונטמעו בשגרה היומיומית, כולנו נדפקנו שם טוב טוב כמו שניצלים. ד' (שם שמור במערכת) נדפק מעניין הפצמ"רים והתחיל להסתובב בעירום בשפניות עד שתפסתי אותו ועשיתי לו שיחה שזה "לא יגמר בטוב" ואם אבמן, מג"ד הרכס, יתפוס אותו ככה מסתובב לו עירום בשפניות, יש מצב שישאיר אותך שם פור גוד. השיחה עזרה ו-ד' התלבש אבל משהו נכבה בו. כעבור 35 יום כשהגיע הזמן ללכת הביתה, הגיעה השיירה והנהגים סובבו תיק תק את הכלים והתארגנו ליציאה מהמוצב, אין זמן, הכל בריצה עם הציודים לכלים. מאחר והיינו צרכני חנקן לא קטנים מצאנו עצמנו מעמיסים ציודים ובלוני חנקן של 42 ליטר לספארי, אלוהים ישמור איזה מזל היה לנו שלא עלינו על מטען עם הבלונים האלה מתחת לרגליים שלנו. בין כל הבלאגן והריצה תפסתי את אחד החמ"ליסטים וביקשתי ממנו שיעמיס לי את התיק האישי (90 ליטר lowe), הגיבור אכן העמיס אבל לתוך התא הצדדי של הכלי נהג. יצאנו באטרף מהבופור בדהרה למטה לכיוון ארנון, עברנו את בית המשת"פ, הספארי נכנסה לאחד הבורות בכביש, תא כלי הנהג נפתח והתיק שלי נחת לו בכניסה לכפר ארנון בצומת.

מג"ד הרכס עלה מולנו בשיירה של 3 האמרים מהירים וכשראה את התיק שלי ושל עוד בחור באמצע הכביש בכניסה לארנון, הנ"ל כמעט התפתה להזמין ס"פ צד"ל, או לכל מקרה להעביר על התיקים D9 , למזלי בסוף נפל לו האסימון מאיפה התיקים באו והעלה אותם לבופור. אני, שלא מודע לכל הדרמה הזו, מגיע עם השיירה למשטח הלבן בשעת לילה מאוד מאוחרת ומגלה שנשארתי עם המדים שעל גופי שלא ראו כביסה 35 יום בצורה כזו או אחרת, שלא לדבר על מקלחת. היינו שחורים מטינופת. כמה דקות עוברות במשטח הלבן ואני מקבל את הבשורה שהתיק שלי חזר עצמאית לבופור