כל המדינה נושאת עיניה לדרום לבנון, לעבר לוחמי צה"ל העושים לילות כימים במטרה להגן על גבולה הצפוני של מדינת ישראל. האווירה הינה אווירת מלחמה, עם ישראל מפגין את אותה תכונה שמאפיינת אותנו בזמנים קשים כאלה – ערבות הדדית וגאוות מולדת. 11/9/97, שעת ערביים של יום חמישי. מחלקת סיור 5 של הפלוגה המסייעת, גדוד 13 של גולני, מתארגנת ליציאה למארב במניפה (ואדי סלוקי). הימים הם ימים קשים – אסון השייטת, אסון השריפה בגולני. התחושה באוויר היא שמשהו יכול לקרות לכל אחד בכל רגע נתון.

חיילי המחלקה מפוצלים לשני כוחות, כוח בפיקוד הסמל אופיר בסול ז״ל וכוח הפיקוד המ״מ. במהלך שני הלילות, הכוח שומע רעשים ורחשים לא רגילים. מדובר בכוח מנוסה, ותיק, שלא חושש מהיתקלויות. למרות זאת, כלום – לא זוהה אויב. עדיין, התחושה הייתה של דריכות לא רגילה. אני בכוח של הסמל, יחד עם חיילים ממחזור נוב '94, להם זהו המארב האחרון לפני חופשת השחרור. סמ״ר רוסלן יוסיפוב, אחד מהחיילים (המכונים מ.א. – מחזור אחרון), שוכב לידי, מבקש שאוציא לו מהאפוד את מצלמת הכיס שלו ואצלם אותו למזכרת. אני כמובן התנגדתי, אמרתי לו שזה מביא מזל רע. הוא מבחינתו התעקש, ממש התחנן בחיוך נעים. ביקש וביקש עד שכבר נכנעתי לו. אמרתי, רק תמונה אחת וזהו.

בסיום המארב, עם הגעתנו לנקודת החבירה לקראת יציאה משותפת חזרה למוצב, נתקל הכוח בזירת מטענים. התוצאה קטלנית – שני הרוגים, סמל המחלקה אופיר בסול ז״ל ורוסלן יוסיפוב ז״ל. אני נפצעתי. לאחר שבוע בבית חולים, עם החזרה לבאר שבע, עצרנו בעיר נשר, בביתו של רוסלן. נכנסתי לבית המשפחה האבלה, אני זוכר היטב את אמו – אישה קטנה, צנומה – פוסעת לעברי ולוקחת אותי לסלון הבית, עומדת במרכזו ומצביעה לי על הקיר ממול עליו תלויה תמונה של בנה המנוח בגודל ענק שמכסה את רובו. אני עומד מול התמונה, כל בני הבית ועשרות המנחמים מתגודדים לשמוע את דבריי, ואומר "זאת, כן, זאת אני צילמתי!".

התמונה שהופיעה במלוא הדרה, מכסה את קיר הבית, הייתה התמונה האחרונה של רוסלן ז״ל, אותה צילמתי בזמן המארב. המשפחה כל כך חיכתה לרגע הזה שאגיד להם איך הרגיש בנם האהוב ברגעיו האחרונים. אני כמובן, סיפרתי להם הכל . אחד מהרגעים הנרגשים והמרגשים בחיי שלא אשכח לעולם.