7 השנים שלי בלבנון הסתיימו ביום שני, 11.9.95, בערך בשעה 17:00, כשמסוק מפנה אותי ממפגש ואדי אל ביד עם הסלוקי (נק' 3). בתקופה הזו הייתי מ"פ מסייעת של גדוד 13 תחת יואלי המג"ד. בסוף השבוע הכנתי את מחלקת הסיור למארב חודר מתחת למגדל סאלם, כשאני מפקד המארב ואופיר סמל ה-5 סגני. הקשר שלי איתמר והחובש גבי הינם חיילים צעירים שהגיעו מפלוגה צעירה ולהם זו פעילות ראשונה בלבנון. איתמר דיקלם את המסלול, מילות הדיווח ופק"לי הפעלת האש וגבי בתרגולות החדיר אינפוזיה בחושך לרוב הכוח ובניהם לי.

ביום שני היינו אמורים לצאת, אך ב-02:00 לפנות בוקר מעיר אותי אבי הסמג"ד ומספר כי התצפית זיהתה חוליית מחבלים בנק' 1, בציר לעמדת תלוסה, ומורה לי לקחת את הצוות ולצאת למרדף. תוך שהוא מפעיל את כל המערכת הגדודית, אני מגיע לנקודה ולא מזהה את המחבלים. אין עקבות. בנקודת הפיצול לואדי אל ביד או לואדי הצפוני (לא זוכר את השם), הגשש ממליץ ללכת דרך הואדי הצפוני (היסטוריה גזרתית) ואני הולך עם הכוח משם ומגיע למפגש עם הסלוקי (ליד המניפה), נק' 2. כוח של פלוגת המסלול בפיקודו של אייל שחר שהגיע לאחר מכן, החל בסריקות לכיוון ואדי אל ביד, נתקל בחוליית המחבלים ומחסל 2. הסמח"ט רחמים מדווח על כך בקשר. אני מבקש ממנו אישור לרוץ בסלוקי ולבצע חסימה במפגש הואדיות סלוקי – אל ביד (נק' 3). הוא לא מאשר לי. השעה כבר 10 בבוקר לערך, אני עצבני ומקלל –  גם פלוגת המסלול חיסלה את המחבלים שלי וגם משאירים אותי בחוץ. פתאום יד מונחת על כתפי מאחור ואני רואה את המח"ט עמוס בן אברהם. הוא שואל מה הבעיה, ונותן לי אישור לחסימה. אני רץ בטיל עם חצי הכוח הקל, כשהחצי שני מצמצם רווחים כל הזמן. נראה לי ששברתי שיא בריצת אפוד בשטח סבוך. הסמח"ט התחיל בסריקת ואדי אל ביד ואני מבקש ממנו להתחיל סריקה מהכיוון הנגדי תוך שאני מסביר שאין סכנת דו"צ כי יש עיקול ושם אני אעצר. הוא לא הסכים, אך שוב המח"ט היה ואישר לי. השארתי כוח חסימה והתקדמתי. בסופו של דבר נפגשנו, ולאחר מכן הצטרפו מפקד האוגדה והמג"ד (נק' 4). התקיימה הערכת מצב בשטח והסבירות הייתה ששלושת המחבלים הצליחו לחמוק לפני מיקום החסימה. אני מציע שאשאר בנקודת החסימה למקרה שהם לא נמלטו, כוח אחר יביא לי תספוקת ובערב אני אמשיך למשימה המקורית שלי (המארב בתחתית מגדל סאלם).

אני לוקח את הכוח לנקד' 5. כבר צהריים וחם מאוד, אני מסדר את כולם בעמדות היסתתרות בטור ומחלק את הכוח כך שמחצית יוכלו לישון. אני ראשון בכוח, עצבני ולא מצליח להירגע – איך פספסנו את המחבלים ופלוגה צעירה לקחה את התהילה – לא נתן לי מנוח. לאחר כשעה, אני שומע רעשים בואדי. כ-10 מ' ממני, אני רואה שלושה מחבלים בין השיחים. אני לא יודע מי ער ומי רואה את המחבלים. אני מרים את הנשק ופותח באש. מזהה פגיעה. צועק "נתקלנו, להסתער" ואני מרגיש פגיעה ברגל. הכוח מסתער – אופיר הסמל מוביל ואני נשאר. שאלתי כמה הרוגים והוא אומר לי אחד. שאלתי אם המחבל עם חולצה צהובה והוא עונה שלא. אני ראיתי בוודאות שפגעתי במחבל עם חולצה צהובה (למחרת עדכן אותי הקמ"ן שדווחו שעוד אחד נהרג). אני מעדכן בקשר, ואיתמר מפעיל את האש. גבי מטפל ברגל ובעצם מציל אותי מקטיעה. לאחר כשעה, חובר אליי המג"ד עם הרופא, ותוך שעה אני מפונה לרמב"ם. מפקד האוגדה, צוקר, סיפר לי שירו 200 עשן כדי ליצור וילון בסלוקי על מנת לאפשר למסוק לנחות. אותי עניין דבר אחד – בסופו של יום המסייעת חיסלה מחבלים.

בראש תמיד מהדהד כי בתחילת הקו ,בתאריך 3.7, הופעל מטען כנגד כוח של מחלקת ה-7 שביצע פתיחת ציר. באירוע נהרגו יניב ששון ז"ל החופ"ל שלנו וסובחי ז"ל הגשש הגדודי.