לפעמים נדמה לי שכבר סיפרנו עליך הכל. כבר 28 שנה שאתה איתנו במסע זיכרון שהוא אצלנו דרך חיים. אבל פוסט עליך – כנראה שעדיין לא כתבנו. אז הנה, בחסות הקבוצה החדשה, הפוסט לזכרו של ישראל מעטוף ז"ל עולה לאוויר, ולא כפוסט עם טראומה.

אביב 1992, פלנ"ט גולני עולים לקו רכס עלי-טאהר. המ"פ מתמקם בדלעת הפלוגתית וצוות המסלול (הוותיק יחסית) ואנוכי כמפק"צ (החדש יחסית) – נשלחים להתמקם במוצב בופור המחלקתי. מוצאים עצמינו עם צוות שריונרים, גשש גיבור ועוד חיילי מודיעין, אבל המוצב הקטנטן ממש שלנו ובאחריותנו. גג העולם. נוף שמימי. שלוות הכפר ארנון וא-נבטייה מתחתינו שמשדרות לנו אנרגיות קרב של welcome! אתם רואים אותנו – אז בא נראה אותכם. הלונה-פארק המושלם לבני 20 עם נשק ותחמושת ועוד בחו"ל.

בתוך כל המציאות הזו אני מגלה שעשיתי את עסקת חיי. שבוע לפני כן הצלחתי לשכנע את ישראל ז"ל, שהוא בן צוות וחבר נפש (מצוות 1 נוב'-89), לוותר על תפקיד סמל טירונים ב'בזק', לעלות איתי לקו לבנון ולהיות סמל צוות שעליו קיבלתי פיקוד. הרי הוא כבר שועל קרבות, מההיתקלות הקשה בקו עישייה הקודם ליד ערמתא (29.10.91) שבה השתתף ונהרגו לצידו חברינו לפלנ"ט – סרן רונן ג'ורנו, סמ"ר שחר כהן וסמ"ר שאול חילביץ ז"ל. ישראל מעתה סמל צוות מסלול, מפקד בבופור והכי חשוב לי – לצידי. הזמן החל זוחל לו והשגרה המבצעית האפורה כללה כמובן תרגולות, כוננויות ספיגה וגם עם שחר, שמירות בקיפודנים, סיורים במרחב המוצב, פתיחות צירים אין סופיות על קו הרכס לדלעת. אבל הכי חשוב בכל זה – שישראל לצידי. אני זוכר אותו בעבודות מוצב עם כל החיילים עם המון דוגמה אישית, אני זוכר שוויתר על השינה וכששמרתי בעמדה היה איתי בשביל החברותא (סוג של ישיבת סגל ונפש ביחד…). והכל בחיוך לבן שיניים של ילד תימני שחור.

ואז הגיע התאריך 27.5.92 ביומן – יום רביעי השחור. בעצם, נכון להזכיר גם את הלילה שלפניו, הלילה השחור של ה-26.5.92 שהיה מלא ערפל. הכפר ארנון נעלם בתוך הענן. לא יכולים לראות לכלום, גם לא עם כל המכשירים שיש לטנקים בצריח. ה"קשתות" היו חרשות והתצפיתנים עיוורים. מסתגרים במוצב. ידיעה מודיעינית מעורפלת ולא קונקרטית נשלחת אלינו מהחטיבה – הערפל עלול לסייע למחבלים להתקרב ולתקוף. כאילו שלא ידענו בעצמנו. רגע, אולי זה כן היה קונקרטי? היום אנחנו יודעים לשאול את שאלות הנכונות…

בבקר ה- 27.5 קמים לפתיחת ציר הרכס עם הרבה חששות. הערפל כבר התפזר והשקט הלבנוני לוחש את שלו. מה שנקרא בגולני – בוקר טוב לך 'ערפל קרב'. תדריך מהיר ואנחנו בתנועה רגלית. ישראל ושאר הכוח עם הנגמ"שים מאחור שומר לנו על הגב. הגשש שאיתי מעניק ביטחון. להיזהר מתיילים בשוליים, רועי צאן במרחב, מכוניות של מקומיים שעל הציר. יודעים שבכפר ארנון נסרוק גם ב'ירי מונע'. נסתכל בלבן של העין לאותם מקומיים שעוד גרים שם בבתים המתפוררים. את התנועה צפונה לכוון דלעת עשינו בלי "בעיות". ואז ירדנו מהרכס כדי למשוך את השיירה ממטולה. אני זוכר שחיכינו קצת והיה לי זמן לשיחה עם ישראל. בדיעבד – השיחה האחרונה בינינו. אמרנו משהו כמו 'להיזהר בדרך חזרה'. זהירות בדרכים סטייל לבנון. אני אוביל רכוב את הכוח וישראל יהיה במרכז השיירה. המבט בעיניים השחורות שלו אמר לי שיהיה בסדר. הייתי צריך את החיזוק. מטפסים בכבדות בעליה לרכס. איתנו גם שני מובילי טנקים ועליהם מרכבה סימן 3 (פעילות מבצעית ראשונה בלבנון…היסטוריה לרשומות). התנועה בחזרה ממשיכה באיטיות גם בהמשך עד הכפר ארנון. הבופור כבר מעלינו וסרקנו הכל בקפדנות בבוקר. הפיצוץ שמפתיע אותי מאחוריי אומר לנו שממש שלא, ופתאום מתחיל גיהנום שחור לאור היום. המחבלים חיכו בסבלנות וירו במדויק מבית בקומה השניה – היישר למרכז השיירה. הנהג שאיתי מנווט את הנגמ"ש הצידה וכל המאגים מנגנים להשיב אש. הכל באוטומט. טוב שכך כי אין את הזמן לפחד. מביט לאחור ורואה את ישראל בנגמ"ש שלו יורה גם הוא לכוון הבתים. חלק פורקים רגלית למחסה בצד הנגדי. מתארגנים לפריקה ולהסתערות רגלית לתוך הבתים. המחבלים מנסים לברוח. הם נפגעים ממש ביציאה מהמבנה לשטח הפתוח. אני זוכר שלושה שנוטרלו, כשאחד נמצא עם המטול ביד מוכן לתת RPG נוסף. רביעי ברח. מסתבר שכל השחור הזה הוא רק כמה דקות מהחיים.

כשקצת נרגע, מתחיל להבין שיש נפגעים. מגיע לנגמ"ש של ישראל. מציץ פנימה והחובש רכון עליו. נראה לא טוב. פעם אחרונה שאראה את העיניים השחורות שלו נותנות מבט. מבט של כאב. פגיעה קטלנית של כדור אחד במותן. כוח החילוץ מדלעת בדרך. גשש נוסף שלא רחוק מאיתנו פצוע גם הוא ברגל, אבל בהכרה. אומרים לי שגם מסוק יגיע. הטנקים מהשיירה (שבכלל קשורים על המובילים) יורים ומחפים. סופר את האנשים (מספרי ברזל?), חסרים אנשים. מתארגנים לסריקות נוספות. מוצאים מטענים שנפרסו בחסות הלילה הערפילי אבל לא הופעלו (לפעמים המזל הולך עם החומים). ישראל במצב קשה. כוח החילוץ מעלה אותו לבופור ואני רואה גם את המסוק שמגיע. לא מעלה על דעתי שצריך להיפרד. פעם ראשונה שאני בפורמט השחור הזה. לקראת דמדומים מתחילים בתנועה למעלה למוצב. נכנסים למוצב מותשים לשלב שאחרי. פחות הדריכו על זה בבה"ד 1. זה מתחיל לחלחל…קמנו בבקר חיילים ילדים והתבגרנו אחה"צ. פחות אחד. זה משתק. ישראל חסר לי…בלילה מגיעה ההודעה מהפיקוד שאיבדנו אותו.

פרק שלם אפשר לכתוב על אישיותו החסרה של ישראל באותו לילה שחור במוצב. על איך שזו שידרה מעין מנהיגות – שקיסמה אותנו להתעשת ולהתחזק. במילים אחרות – כשאדם חזק הולך, החוזק עוד נשאר ומחפה על זה שאין בפק"ל החובשים משהו להרגעת הנפש. למחרת הייתה הלוויה. יצאנו כמה בודדים בטיסת מסוק ישירה בקו בופור – צפת – מתקן אדם – מושב ברקת וזאת הייתה הטיסה היחידה שטסתי מעל בית הקברות בברקת כשישראל לא שם. בשאר הטיסות בחזרה מחו"ל בנחיתה לקראת נתב"ג, אני תמיד עושה לו שלום מלמעלה. או שהוא יותר למעלה?

ישראל התגייס לצוות 1 גיוס נובמבר 1989 לפלנ"ט גולני ומעולם לא השתחרר. מה שעוד לא ישתחרר לעולם זה החיבור בין חבריי מצוות 1 לבני משפחת מעטוף היקרים שחיים את אובדנם – ההורים כוכבה ויצחק, האחים מירה, בועז ונחום, הנכדים הרבים ושאר המשפחה המורחבת. שם יש כבר כמה גולנצ'יקים גאים בזכות דוד ישראל ז"ל.

מי ייתן חייו, ישימם מתחתייך
מי כעפר לרגלייך יחייה

(התשובה בגוף הפוסט)