יושבים בעמדת התצפית בעוד ערב שגרתי שמתנהל על מי מנוחות, ואז מתחיל רחש שצפוי לגבור לצונאמי. זה מתחיל בכך שהחיילים שירדו למנחת חוזרים לפתע למוצב. לא ברור למה. לאחר מכן מתחילות שמועות בקשר שהייתה תאונה ומסוק התרסק. "יש פצועים", אנחנו שומעים, ואחרי כמה דקות מתעדכן ל-3 הרוגים. עוד כמה דקות עוברות ומדברים כבר על יותר מ-10 הרוגים, שמתעדכנים ל-12 הרוגים "בוודאות". אנחנו מבינים שקורה משהו גדול, אבל לא מתחילים בכלל להבין עד כמה.

מפקד המוצב, מ"פ פלחה"ן נח"ל, נותן הוראה לכל החיילים במוצב להגיע לחמ"ל ולהתקשר הביתה: "אתם אומרים שלום, אני בסדר, ומנתקים", הוא אומר. אני יורד מהעמדה לחמ"ל, מחכה בתור ומתקשר להורים. מהקול המודאג של אמא אני מבין שבאמת קורה משהו בסדר גודל אחר. לפחות אמא נרגעת כשהיא שומעת את הקול שלי.

לאט לאט מתחילות להגיע שמועות על כך ששני המסוקים התרסקו ושיש לפחות 30 הרוגים. עד סוף הערב ממדי האסון כבר יתבהרו, אבל לחלוטין לא יתעכלו: 2 המסוקים התרסקו באוויר, 73 חיילים הרוגים – חצי מהם עלו לבופור והחצי השני לדלעת. כמעט מחזור שלם של חה"ן נחל נמחק, ואיתו חיילים נוספים מהמוצב כמו אנשי חימוש וקשר, מפקד הצוות שלי סגן קובי בן שם ז"ל, וגם הטייסים ואנשי הצוות של המסוק. להלוויות לא יכולנו ללכת כי היינו במוצב, אבל הלכנו לנחם מאוחר יותר.

בתור חייל צעיר בן 19 שחי עמוק בתוך הסרט הצבאי, לקח לי זמן ארוך להבין ולעכל את ממדי האסון אליו הייתי עד בזמן אמת. מדהים איך מנגנון ההדחקה עובד ומאפשר לך להמשיך ב'שגרת החיים' המטורפת של חייל קרבי במוצב חודר ברכס עלי טהר בדרום לבנון. שירתתי בדלעת עוד יותר משנה ברציפות אחרי אסון המסוקים, ויש לי עוד מלא סיפורים מטורפים מהמקום ההזוי הזה.

היום, 21 שנים אחרי השחרור מהצבא, אני מבין עד כמה הדחקתי את כל האירועים המטורפים שחוויתי בדלעת – בראשם אסון המסוקים אבל גם התקפות מוצב, פצמ"רים לארוחת בוקר וחברים פצועים והרוגים. התגובה הייתה פשוט להתנתק מהרגשות, בעיקר מיד עם השחרור ובשנים שלאחר מכן.

בתמונות: מוצב דלעת, הנוף מסביב וקצת מהשגרה.