החל מסוף 94 ועד למאי 96 לערך, הייתי מגיע כל ארבעה חודשים לבית הלל – משכנם של גדודי ההנדסה. הייתי מפעיל דחפור כשאז עוד לא היה מפקד וגם מפעיל, המפעיל היה גם מפקד. פלוגת הצמ״ה התחלקה בכל קו בין איו״ש לבין קו צפון. זכיתי בתפקיד זה להגיע כמעט לכל נקודה ומוצב בדרום לבנון. זאת הייתה תקופה בה התחלנו, יחד עם יחידת הבינוי, למגן את המוצבים עם בטונדות T וחדרים מוכנים מבטון.

באחד מהקווים עשיתי דיסקוס בגדר המערכת. לאחר שבע שעות עבודה, פתאום עוצר אותי ג’יפ ואומר "תעצור בצד צריכים אותך דחוף". לאחר מספר דקות הגיע מוביל עם דחפור D9 ממוגן וההוראה הייתה להצטרף לשיירה עם המוביל פנימה כדי להרוס שני מבנים – הראשון בעל שתי קומות והשני שלושה). הסיפור היה שמחבל מתאבד התפוצץ על שיירה (היו נפגעים, אם אני זוכר נכון – נהג מיכלית מים ועוד קצין). נכנסנו פנימה. באמצע כפר לבנוני עצרה השיירה, חלקי הגופה של המחבל היו מפוזרים בכל האזור וזה היה מזעזע. לאחר הריסת שני המבנים התחיל לרדת הערב ולא היה אישור לחזור לארץ ולכן המוביל חזר בנסיעה לארץ עם חלק מהשיירה ואילו אני עם הדחפור לוותי אחר כבוד למוצב הקרוב (לזכרוני טייבה). הגעתי למוצב שהיה פעיל מאוד וכנספח הייתי צריך להשתלב, חייב לומר שהחיילים שהיו שם ומפקד הפלוגה של השריון עזרו לי עם מדים ועוד (כי הייתי בלי שום דבר חוץ מנשק). מצאתי את עצמי מסייע במטבח ואף לקראת שבת מתקשר לאמי ז״ל לשאול איך להכין חמין לכמות של 100. יצא חמין מטורף.

שני מקרים זכורים לי מהזמן שנתקעתי במוצב. בשבת בבוקר העירו אותי לחלץ טנק שנתקע (לא הניע) אחרי מארב לילה. אני זוכר שירדתי עם הדחפור בירידה עד לטנק, התחברנו והתחלנו לעלות, במעלה הגבעה הדחפור כבר לא הצליח לסחוב את הטנק, אז חיברנו עוד טנק בטור ועלינו חזרה. תודה לאל נגמר בשלום למרות החשש מטיווח.

המקרה השני היה שמפקד המוצב ביקש שאטפל במזבלה שהצטברה מחוץ למוצב., ושאם אפשר, שארחיק את כל האשפה רחוק מהמוצב. עליתי על הדחפור, נסעתי למקום, הורדתי כף ודחפתי את הזבל קדימה. לאחר כמה מטרים, פתאום בבת אחת, שקע הדחפור עד לרצפה שלו (הקבינה) בתוך אשפה. מתברר שזה היה בור רציני . כל ניסיונותי לצאת ממנו עלו בתוהו, עליתי בקשר מול החמל. הם שלחו טנק ואני הייתי צריך לצאת מהדחפור, לרדת לתוך הזבל ולהכניס את כבל השוט לפין של הדחפור. הטנק ניסה לחלץ אך לא הצליח, החושך התחיל לרדת ואז צירפנו טנק נוסף ושניהם יחד הצליחו לשלוף את הדחפור החוצה. מפקד המוצב החמוד התנצל, אמר שלא ידע שיש שם בור, אלא חשב שזאת רק ערימת זבל, ו"פינק" אותי באישור למקלחת ללא הגבלת מים (זה היה הכרחי).

כמה חודשים אחר כך חזרתי שוב למוצב כאשר מיגנו אותו עם קוביות בטון ועוד. בהזדמנות זו, תודה לכל העוסקים במלאכה החשובה של המקום הזה שבו אפשר להעלות זכרונות.