נובמבר 1995. אנחנו פלוגת מסלול בני גרעינים, גדוד גרניט של הנח"ל במוצב רותם (ראס ביאדה). הנוף עוצר נשימה, צור וצידון באופק, יורים מדי פעם לכיוון דייגים מסיגי גבול, פתיחות ציר על קו החוף וכיו"ב.

ברביעי לנובמבר, בלילה, אני עולה לשמירה בעמדה. נשבע שזו פעם ראשונה (בכל זאת מוצב חודר) שאני מעלה איתי לעמדה טרנזיסטור קטן להפיג את השעמום. עוד לא ידעתי שהלילה הזה מקולל. מרחוק אני רואה חגיגת זיקוקים במחנות הפליטים של צור וצידון, שומע רדיו ומבין – ראש ממשלה יהודי נרצח ע"י יהודי בן עוולה.

משהו בי נשבר מאז. הפסדנו בקרב והאויבים שלנו חוגגים. שנאתי את לבנון, למרות שהנוף שם נראה בדיוק כמו נוף ילדותי בגליל, רק מהכיוון השני. הרגשתי שאני מגן ממש על המשפחה שלי, על הבית. על היציאה שמעתי כמה שנים מאוחר יותר, בפסגת הר בהודו. רועה צאן עם טרנזיסטור שעבר שם סיפר לי. ברוך שפטרנו מעונשה של זו.