הוא יוצא מתא הנהג להביא את מזוודת הבורסייט (מכשיר אופטי לתאום כוונות התותח) מסל צריח, אני בינתיים פותח דלתיות מחשב הירי של תא התותחן כהכנה לתאום הכוונות, שיגרה. שניה אחרי זה, פיצוץ עז וגל הדף תולש לי את הג'נטקס מהראש ומעיף אותי אל רצפת צריח הטנק, על הגב, כאילו הייתי בובה

התחלתי לשחק ברעיון שלאחר מכן פיתחתי יותר לכשהייתי סמ"פ ומפקד כרכום בקו של חורף 97-98. הבאתי מהבית מכשיר קשר אזרחי, סורק תדרים קטן שהיה לי מתחביב מצנחי רחיפה בו עסקתי – מכשיר איתו ניתן לסרוק ולעלות על רשתות קשר של חיזבאללה. בוקר עצל אחד, בזמן שהשריונרים היו עסוקים בטפ"ש, שמעתי בקשר משהו בערבית שנשמע חשוד, קראתי לתמיר הגשש שתרגם שהם מדברים על הטנק בג'בל בלט (כרכום). הבנתי שכנראה עלינו פה על משהו

אני זוכר שבזמן הטירונות, כשעמית והצוות שלו הגיעו בפברואר לבסיס הטירונים לאחר שנעצרו להם המסכמים, עמית נכנס לאוהל שבו ישנתי עם עיניים דומעות וסיפר לי ולחבריי על אסון המסוקים. לחשוב על זה ש-73 חיילים נהרגו ברגע. עמית, אבי והסמלים הכירו את רובם. אנשים היו שבוזים, קשה להסביר את התחושות למי שלא היה שם

זו היתה תקופה מופרעת: רק בגזרה הצרה של החטיבה, מהזהראני לליטני, היינו אוכלים 30-35 פיגועים בכל שבוע. קשה לתאר את כמות ההיתקלויות, מטעני הצד והפיגועים. בתקופה הזאת גם החלו בגזרתי המטענים האלחוטיים וזירות המטענים. אקשן רציתי? קיבלתי ובגדול

יום שישי, הר הרצל, פברואר 2016. אני מודיע נפגעים, מלווה עוד משפחה שאיבדה ילד לנצח. ההלוויה מסתיימת, בדרך החוצה אני חולף ליד המצבה של רועי, מוסר לו ד"ש ומבטיח בלב שאני עדיין זוכר אותו. לרגע קטן אני גם מרגיש את הקור של לבנון ברגליים

מארב אחרון, קשר משוגע וחייל שרק רוצה לבכות, גם ברדיו יובל לא יכול לעצור את זה, אני חותך בצד בדרך הביתה לקבור חלומות, נשארה לי חצי סיגריה ורגש חמקמק שלא הצלחתי מאז לתפוס

הקמת מוצב ראס ביאדה, רותם, מתחיל בחדירת חוליית המחבלים בפיקודו של סמיר קונטר לנהריה. את תוצאות החדירה הזו כולנו מכירים, אולי פרט לנושא הזה. יהי

במהלך הנסיעה החשוכה, מפקד הכלי, רונן, מוציא את פלג גופו העליון החוצה בכדי לראות את הדרך ולכוון את הנהג. באחד מהמורדות הנהג סוטה מהדרך ורונן עף החוצה מהכלי שמרסק אותו למוות

נתנו בהתחלה ל-D9 לעשות את העבודה כדי שיישר את הקרקע לפני שנגרור את הטנק, אבל מה? באחד הסיבובים שלו, גם ה-D9 מתהפך. אני עולה בקשר לדווח וחושבים שאני מסתלבט עליהם

אז אנחנו 4 חי"רניקים שמעניין להם את הביצה השמאלית מהתרגיל 'דה מי קולו' של חיל הים, שנאלצים עכשיו פעם ראשונה בחיינו לסחוב "פצוע" של חיל הים בתעלות באלונקה מבד (תכל'ס סדין עם רצועות)

היינו אוכלים שם אוכל מגוון ושווה בכמויות, תודות לחיל הים. אנחנו, שהיינו רגילים להתפנק בעיקר על גללי עיזים ביום טוב, הרגשנו שנפלנו על מסעדת מישלין שלושה כוכבים (בניכוי הצרבות, כן?). בתוספת הנוף הבלתי נפס, זה הרגיש כמו קלאב הוטל לוטראקי יוון

ותיקים ישנים, מיטות בשלוש קומות שלא מאפשרות לישון על הצד לבחור במימדיי, בטח בהתחשב בעובדה שישנים בתוך החרמונית. שעות של תורנות מטבח, המון קפה, סיגריות ושש בש, צחוקים אל תוך הלילה

בלילה של יום העצמאות אנחנו במוצב, רואים לפתע את הזיקוקים בצפון הארץ ונאכלים מבפנים. פתאום אנחנו מקבלים סטירה חזקה לפרצוף שהנה בישראל חוגגים ונהנים ואנחנו בתוך מציאות אחרת לגמרי. כולם שבוזים. נזכרים בבית שלא ראינו מזמן, בחברים, בחיים האמיתיים שלנו

יושבים כמה שעות טובות בגשם מטורף, וכל מה שאני חושב לעצמי זה מי הבן זונה שייצא בגשם כזה?! עם כל הדריכות, נקודת השכיבה הלא סימפטית והטאס 6 שלא ממש עזר – הייתי בטוח שמחבל לא יעבור פה היום, ובאמת חוץ מגשם לא היה כלום במארב הזה

ואז, כמו מלאך מהשמיים, פתאום קורא לי המג"ד עימאד פארס, שואל בענייניות אם אני עדיין שוכב בנקודה ואם אני זוכר את נק' התצפית ממנה צפיתי על נקודת השכיבה בתנועה למארב

בחוף מחכה לנו טנק וכוח לוחם שנפרס לאבטחה ואנחנו מתחילים להוריד את החבר'ה בנאגלות ,כאשר הס"ג נראית כמו בסרט של רמבו – מאג פתוח בחרטום, חייל אחד שוכב על החרטום, החי"רניקים, שרק סיימו להקיא את החיים על הדבורה, עכשיו חוטפים שפריצים עם כל התיקים שלהם ומנסים להתכווץ כמה שרק אפשר מאחורי הבידונים

תחילת קיץ 92, אני כבר עציץ במסייעת, יושב בצבעוני, מידי פעם מארב, מידי פעם תו"ס, ומחכה לשחרור, רק שיגיע כבר לילה אחד הגזרה מתחממת, מישהו

משהו בי נשבר מאז. הפסדנו בקרב והאויבים שלנו חוגגים. שנאתי את לבנון, למרות שהנוף שם נראה בדיוק כמו נוף ילדותי בגליל, רק מהכיוון השני. הרגשתי שאני מגן ממש על המשפחה שלי, על הבית

במוצב רותם שעל קו החוף, צפונית לראש הנקרה, ישב בדרך קבע רופא/ פרמדיק, בדרך כלל מילואימניק שהתחלף עם השיירות הנכנסות. במהלך חורף 1997 היה שבוע

מאותו רגע היה ברור שחייבים להוריד אותו. הגיעו יחידות שונות ואנחנו תרמנו את חלקינו עם הטנק. יוצאים דווקא בשעות היום מזרחית למוצב (בתמונה אפשר לראות את רותם ומאחוריו את הים) וממתינים לו בעמדה אחורית, כשעמדת התצפית מהמוצב אמורה להיות לנו עיניים קדמיות.

רפי כאמור היה בעמדת השמירה, החלו נפילות פצמ"רים ובחסותן ירה אותו מחבל חיזבאללה טיל שפגע ישירות ברפי והרג אותו במקום. עבורי זו היתה הפעם הראשונה שמוות של חייל היכה קרוב כל כך. אני וכל אנשי המוצב היינו בהלם.

אני עוצר את הנגמ"ש, פותח את התא, מרים את הראש מחוץ לנגמ"ש ואני פשוט לא מאמין למה שאני רואה –  אני רואה את הרכס שעליו יושב המוצב מעלינו, אנחנו נמצאים על כביש צר באמצע עיקול, משמאלי הים, מרגלות ההר מימיני, ואז אני מבין שחצינו קו אדום ובעצם טעינו בדרך

במשך לילה שלם הלוחמים נלחמו כמו אריות ובסיוע כוחות נוספים מהאוויר הצליחו לחסל ולגבור על חולייה של כ-15 מחבלים. הלילה הארור ההוא נחרט עמוק אצל הרבה לוחמים ובני משפחה, וכולם נשארו עם לא מעט סימני שאלה לגבי אותו קרב

בהיעדר חיילים לכוון אותנו ולהזהיר ממיכשולים, אנחנו מנמיכים בתוך ענן סמיך, בלי לדעת אם או מתי נוכל לראות את הקרקע, אך יודעים שאם לא נמשיך להנמיך, האישה והתינוקת בטוח ימותו

ערב אחד אני שומר בעמדה, מתצפת על הכפרים ממול ב-20/120. פתאום שריקה, הבזק, ופיצוץ. חטפנו מטל"ר בסמוך למוצב. כולם קופצים לעמדות, עשר דקות של מתח וחזרה לשגרה. מסתבר כי הנוף, הפסטורליה וחו"ל – משקרים

אנחנו מגיעים לכוח, נכנסים לסריקה, ומגיעים ל-PK. ארז ואני נעמדים במרחק 3 מטרים ממנו וארז יורה 3 כדורים על המקלע. לפתע התלקחות ואש עולה מתוך המקלע. אני וארז מחלצים אחורה, מחכים מספר שניות לשמוע האם המקלע אכן ממולכד – שקט

מיד הרחתי ריח של הזדמנות. ניגשתי אליהם ובעברית מתובלת בערבית עם נגיעות בצרפתית שלמדתי בכיתה ז' ותנועות ידיים מזרח תיכוניות, רקמתי עסקת חילופיי שבויים נוסח לבנון: אתם מקבלים את הקסטה המקורית של קוקו מאילת כולל השיר "זהיל הווה", ואני מקבל 2 קסטות בערבית (לא מקוריות), אחת מהן של עבדל חאלים והשניה לבחירתכם

עם הד"ר הרי הייתי רק חודש לפני כן במבצע, ישבנו אחד ליד השני וצחקנו: "צחי, נעים מאוד אני צחי". ועם רם לפני חודשיים, וכך כל שאר השמות המוכרים

כמה מוזר שדווקא שמות של פרחים נתנו לקודים המבשרים אסון

החושך יורד, אישור היציאה ניתןף ואני מלווה אותם במבט כשהם יוצאים מהשער לדרכם. התפניתי לעיסוקי שלי, אני יורד למטה לצוללת, שוכב קצת במיטה ומהרהר על כל מיני דברים. אחרי רבע שעה עולה למעלה להתארגן לקראת מסדר כוננות ואז מתוך החשיכה, לוחם מהצוות רץ באמוק, נכנס למוצב וצועק "רופא, רופא"

שמתעוררים לתדריך לקראת הפעילות של הלילה. התדריך הוא עם מפקד הפעילות, בד"כ מפקד הטנק. אחרי התדריך יש תחקיר עם מפקד רמה ממונה: בד"כ מפקד המוצב, לפעמים עם מ"מ הטנקים ולפעמים עם מג"ד הרכס. בשעות בין הערביים הולכים לטנק לטל"ת – טיפול לפני תנועה, תאום כוונות והכנת הטנק ללילה, כלומר, הרכבת אמצעי ראיית לילה וזרקור

לקראת סוף אפריל, כשקיבלנו קצין חדש, התחלנו בפעילות כמדלגת של יק״ל. אחרי שעשינו כבר משימות במוצב ברוש ברכס עלי טאהר ובמוצב סוג׳וד בגזרת עיישיה-ריחן, צורפנו למשימה של פלס"ר צנחנים בגזרת הכפר ברעאשית. למדנו את המשימה במשך שבוע בבסיס החטיבה המערבית של יק"ל בבינת ג׳בל

כל ניסיונותי לצאת ממנו עלו בתוהו, עליתי בקשר מול החמל. הם שלחו טנק ואני הייתי צריך לצאת מהדחפור, לרדת לתוך הזבל ולהכניס את כבל השוט לפין של הדחפור

הודעתי לקברניט שנצליח להגיע אם נטוס בצורה חסכונית, אך בלי ספק נעבור את המגבלות בהן היינו מחויבים. הוא שאל אותי לדעתי והשבתי לו, שצריך לנסות. הוא הסכים והחלטנו להביא את הפצוע לבית החולים בטיסה ישירה. הודענו על כך לטייסת. מנהל הלחימה ערך חישובי דלק משלו והודיע לנו שאנו מגבלתיים מאד. הודענו לו, שהחלטנו להמשיך בטיסה ישירה

ואז הנווט צועק בהשתאות: "תראה, תראה מה הוא עושה. אני מציץ למסך ורואה מכונית מגיעה במהירות אדירה מדרום – עוקפת את הפקק – וננעצת בתוך הבור שנוצר בגשר

זה לקח בערך 5 שניות עד שהבנו שנינו שאם אנחנו לא קופצים, אין לנו סיכוי. במזל ממש, הצלחתי להזיז את הכננת של המאג תוך כדי שהנגמחון ממשיך להתדרדר לכיוון הנפילה, כדי שיותם יוכל לחלץ, וקפצתי

החילוץ מגיע, פיצוץ מטען בדיוק במקום של הנפילה שחשבתי שיורים עלינו, אז הבנתי שבחסות העשן של השריפה, הניחו מטענים על הציר שיורד מהבופור לנקודת המארב שלנו (נתיב החזרה המתוכנן בבוקר שלמחרת)

בקו השני בריחן היה חורף וחודשים ארוכים לא נגעתי בכדורים. רק רציתי לרדת מהקו בחיים. זו הייתה משימה לא פשוטה בכלל במיוחד לאור העובדה שהייתי כבר מעל שנתיים וחצי בסדיר

תמיד כשהערב יורד, אני מדליק מזגן. אני ישר מרגיש מחנק ומתחיל קצת להזיע. עד היום חושך וקיץ מתחברים אצלי אוטומטית למחנק חום. מצד שני כשאומרים לי במשרד שחם פה ואי אפשר לנשום אני מסתכל עליהם במבט קצת מוזר

ישנתי במוצב לבוש ועם נעליים, כשהקפיץ אותי בבהלה אחד הלוחמים: 'מטוס חיל האוויר נפל בלבנון ועליך להגיע בדחיפות לבירנית (מרחק של כ-5 ק"מ) לפקד על צוות החילוץ המוסק'

עוד לא הספקנו להגיד את זה ופצמ"ר נפל שני מטר מאיתנו. עוד פעם הכריזה מהמוצב התחילה להשתולל. כוננות ספיגה. שתי הפלוגות נכנסו לתוך חדרי הביטחון בריחן

מזהים מחבל בורח לכיוון כללי של נבטיה. הכפר מערבית לדלעת, הכוח משיב בירי, מתארגן ומתחלים מרדף אחרי המחבל בתוך מטע הזיתים

בלי התרעה מוקדמת נפתחת עלינו אש תופת. כדורים שפוגעים מול הרגליים ושניות אחר כך צעקה ראשונה של גפני, "נפצעתי". תוך כדי אש תופת, אנחנו מחזירים אש לכיוון אבל בתכלס לא לגמרי יודעים מאיפה חוטפים