"זכיתי" והיה לי שירות מיוחד. גם כקצין בסוללת תותחנים, גם כקש״א שהצטרף לביצועים, וגם כ״יזם״ של התומ״תים בדלעת הידועים לשימצה. למעט מוצב שרייפה שהיה חוצה קו, כל שאר מוצבי חת״ם היו על קו סגול. רוב קציני חת״ם ראו את לבנון דרך מכשירי הקשר או המכ״מים. אין להשוות בין השירות של השיריונרים והחי"רניקים לבין אנשי הסוללות. עד כמה השירות היה שונה ראיתי רק כאשר הייתי מספר חודשים בדלעת. שום דבר לא דומה לשיגרת המוצב כאשר באמת אין לך מושג מתי הפסטורליות המדהימה תתהפך עליך בלי התראה מראש. שום דבר לא יכול לדמות את הערפל הסמיך ואת השקט האיום כאשר כולם מכוונים את אוזניהם לאנשי הקשת, או לעיניים שבעת״ף. בסוללות, ידענו את זה. היינו מאזינים לרשתות הקו בחרדת קודש. מי שלא ראה חיפוי נצור או את המהירות של סוללה מוקפצת לסיוע, או חס וחלילה כ-"אש לחילוץ", לא ראה מהירות מה היא.בניגוד לאחינו במוצבים החודרים, הסיסמה "ביטחון לישובי הצפון" לא היתה כל כך משמעותית עבורינו. הסיבה שבשבילה שמרנו על כוננות גבוהה ומיקצועיות היא פשוטה: לשמור על החיים של החיילים שבפנים. לא יותר ולא פחות. אנו היינו השומרים על השומרים. הכרנו כל זווית וכל כיפה וכל מארב וכל עיקול על המפה. עקבנו עם אוזן צמודה למע״ד או למוצפן מוחרש אחרי כל ביצוע או יציאה למארב. היינו עושים הערכות מצב ובודקים שוב ושוב את המרעומים, ושיש מספיק תחלים כדי שבזמן אמת נציל את החיים של החברים שלנו. לרוב, היינו מציבים את הקנים על מטרות אפילו לפני שהתצפיתנים או הקש״א היו אומרים מילה – רק לא לפספס את הדקה הזו כשהמוצבים צריכים אש ואנחנו עוד לא מוכנים.

את המשמעות של הדקה הזו למדתי על בשרי כאשר הייתי קש״א לעת מצוא בדלעת – לפני שהייתי מוכן בכלל להוריד אש, מסו״ל ב׳ בשרייפה (הדי זילברמן, היום דובר צה״ל) לוחץ אותי בקשר – תוריד אש! תוריד אש! הדקה הזו היא ההבדל בין חיים למוות. כאשר אתה יודע שיש מאחוריך גיבוי של 60 איש על חמישה קנים שמוכנים להמטיר עשרות פגזים בדקה אתה לא מפחד פחות – אבל מרגיש הרבה יותר בטוח.