הסיפור שלי להיום הוא איך הכדורים הצילו לי את החיים.

כשירדנו מריחן בפעם הראשונה, יצאנו לרגילה עם כמה חבר'ה מהצוות וירדנו לאילת. כמה חודשים לפני זה, באחת השבתות בבית, נתקלתי בכדורי ג'אגלינג וחשבתי לעצמי "בוא נראה איך עושים את זה". יצאתי לחצר עם שלושת הכדורים ופשוט התחלתי לזרוק ולתפוס אותם בקצב אחיד. היה איזה קסם באוויר. משהו במונוטוניות של הקצב, התרגשות, הצלחה והאשליה שאפשר להחזיק שלושה עצמים בשתי ידיים, הפנט אותי. לאורך החודשים לאחר מכן לא הייתה לי פניות לזה, עד לאותה רגילה באילת. שם לקחתי את הכדורים שתפרתי לבד (לא היה איפה לקנות), לקחתי סטיק לייט שהבאתי מהיחידה ושפכתי עליהם. לכמה דקות הם זהרו בחושך. שוב, קסם. וככה באיזה מועדון באילת עשיתי ג'אגלינג עם כדורים זוהרים.

לאחר הרגילה, ערכנו אימון בנבי מוסא. בתרבות יום א' (זוכרים?) עצרנו בעיר העתיקה ורכשתי שרוואל מצחיק. עוד אותו השבוע לבשתי אותו באוהל, עשיתי ג'אגלינג ואמרתי לכולם שאני בכלל בתאילנד. בקו השני בריחן היה חורף וחודשים ארוכים לא נגעתי בכדורים. רק רציתי לרדת מהקו בחיים. זו הייתה משימה לא פשוטה בכלל במיוחד לאור העובדה שהייתי כבר מעל שנתיים וחצי בסדיר. רק לרדת בחיים.

חודשיים לאחר הירידה יצאתי לחפש"ש, ונראה לי שאז נוצר לי וואקום שלא הייתי מוכן לו. הרי במשך שלוש שנים הייתי במערכת שפחות או יותר דאגה לי להכל. אוכל, שתיה, תעסוקה, חברה, פעילות, טבע, אקשן וכל מיני דברים וסיפורים שיכולים בקלות למלא כמה ספרים. ואז בבת אחת , שקט. ואני יושב יום יום בים. יום יום. עם אוזניות על האוזניים, מסתכל על הים ומנסה לנשום, להבין, ולחשוב. "מה לעזעזל זה היה?" וואי וואי. ומה קורה עכשיו? מה עכשיו? ג'אגלינג הייתה התשובה. ג'אגלינג וג'אגלינג.

התאמנתי שעות כל יום, שעות. בזמן שלא התאמנתי, המציאות בעטה לי בפנים. מצד אחד הייתי מאוד חופשי אבל מצד שני בנוסף להלם ה"אזרחות", הייתי לבד. גם בגלל שהתגייסתי ראשון והשתחררתי ראשון וגם בגלל שזר לא יבין. כולל אותי. היום אני יכול לומר שלא ממש הבנתי מה קרה פה. איפה הייתי. אז הייתי עושה ג'אגלינג. שם היו לי את השקט, השפיות , החיוביות בחיים, תעסוקה למוח, ובעצם מה לא? מי שזוכר אותי מהתקופה הזו, זוכר שהייתי תמיד עם תיק מלא ציוד, ותמיד מג'אנגל. לפעמים 6,7,8 שעות ביום. משהו בפעילות הזו ישר לי את המוח.

לתאילנד בסוף לא הגעתי, אבל למזרח נסעתי ופגשתי חברים מהצוות והיינו מעשנים הרבה, מה שקוראים לו היום "רפואית", ועושים ג'אגלינג. מי יותר ומי פחות. ככה כמה שנים. לאט לאט המוח התיישר. התוכן הפנימי שלי נרגע. ואיתו הצורך ב"רפואית".

היום אני יכול לומר שלולא זה, היה לי הרבה יותר קשה בחיים האלו. הכדורים הקסומים האלו עזרו לי להתיישר, להתפכח, להבין מה היה, לראותו את העתיד, לנחם, להצחיק ולשמח.

תודה.