קו בופור 99', אני חוזר למוצב ממארב שהתארך ב-24 שעות, אתם בטח מכירים את זה. אז אני חוזר מאוד רעב ומאוד עייף. ביבצ'ס כרגיל לא מאכזב עם הפריסה, אבל חוץ ממנו מחכה לי ער דולב קידר, שהיה אז סמ"פ הפלחה"ן. דולב אומר לי שנשארנו רק שנינו במוצב ועוד שעתיים וחצי צריך לצאת לפתיחת ציר. אז אני מבין שיש לי שעתיים וחצי לישון, אני מקלל אותו ואת ישובי הצפון, דוחף סנדוויץ' שניצל לפה ויוצא מחדר האוכל למיטה.

שעתיים וחצי אח"כ דולב מעיר אותי כולו עם ציוד עליו וקסדה ואומר לי "אני יוצא לפתיחת ציר, אבל אתה נשאר כאן מפקד המוצב". "איזה מלך" אני ממלמל וחוזר לעצום עיניים, פתאום אני נבהל וקופץ עם מחשבה "מה מפקד המוצב!? גדול עליי מפקד המוצב". אני קופץ מהמיטה לחמ"ל, יוסי יושב שם עם קפה שהוא מגיש לי. "פתיחת ציר יצאה, המפקד" הוא מחייך ואיך שאני מחייך לו בחזרה נשמע פיצוץ אדיר. פתיחת הציר עלתה על מטען.

אני צועק על יוסי "כרמל א' לכלים!" ורץ לש"ג הימני שצופה על עיקול ה-J, בדרך אני שומע את הכריזה של המוצב "כרמל א' לכלים, כרמל א' לכלים". אני מגיע לעמדה ולא רואה כלום, כל הציר ענן סמיך ושחור. אני תופס את הקשר "משנה שומע?, משנה שומע?". כלום. אני יורד מהעמדה, כיתת הכוננות עדיין לא בסביבה אז אני צורח לתוך החד"ב "כרמל לטוס החוצה!". אני כבר עם כל הציוד עליי, עומד ליד הנגמחון של כיתת הכוננות, "משנה שומע? משנה שומע?". כלום. והנה הראשון מכיתת הכוננות מגיע אחרי זמן שנראה לי כמו נצח, אני צועק לו "תניע וכשכולם יעלו עליך תצאו אחריי!" לא יודע אפילו אם זה היה הנהג, אני מתחיל לרוץ החוצה מהמוצב ללבנון וכל הזמן הזה בקשר "משנה שומע?", "למה אתה לא עונה?". כלום.

אני מגיע לפתיחת הציר אחרי העיקול, הענן עוד לא התפזר. אני עובר את הקלאסיקל, עובר עוד כלי ורואה את דולב עומד על הרגליים באמצע הציר. הגשש לידו. הכל בסדר, אני רץ עד אליו תופס לו בכתפיים וצורח לו בפנים "למה אתה לא עונה לי?!" ודולב חיוור, מצליח לחייך "יש לי צלצולים באוזניים נועם, אני לא שומע כלום", הוא עונה לי בשקט. אני מחבק אותו והוא לוחש לי באוזן "טוב שבאת אחי, בוא נחזור למוצב ואתה תחזיק אותי קצת".

שנת 2014, אני בנוהל קרב במילואים עם הגדס"ר של בה"ד 1. אנחנו בלש"ביה,א ני עומד מול השער שלה, המפ"מ מגיע מתרגש ואומר למג"ד שלי "עכשיו המח"ט באמת התעצבן כי מג"ד גפן נהרג הרגע". אני שומע אותו וכל הדם יורד לי מהפנים. "מי?", אני שואל. "מג"ד גפן", הוא עונה לי, "אנחנו הולכים לשרוף את עזה". אני מסתובב ורץ דרך השער, אני כבר לא שם, אני 15 שנה אחורה רץ החוצה דרך השער, מחזיק בכל הכוח את הקשר, ממלמל לתוכו "שומע? שומע?". הנהג של הפלוגה שלי קולט אותי ורץ אחריי. כשהוא מגיע אליי הוא אומר "נועם, תעזוב את המע"ד, אף אחד לא שומע אותך ככה". הוא מבולבל ממני ואני מסתכל עליו נבוך, "צודק", אני אומר לו. תופס אני הנייד ומנסה לסמס לדולב, עד שאני מבין שזו הפעם השנייה שאני מאבד אותו וגם האחרונה. דולב נהרג.

ברחתי מהנוהל קרב הזה ל-12 שעות. הלכתי לבכות עם חברים שלי מהצוות, ממש באותו הערב, בחצר של פישמן. כולנו המומים, כולנו המומים עד היום.