מוצב כרכום, מאי '97. אני חייל ותיק ברובאית רותם (עטלף) של גבעתי. אנחנו נעים בשגרה לחוצה – שמירות. מארבים, תו"סים, עבודות מוצב, פצמ"רים, היתקלויות. המתח ניכר אצל כולם. בסך הכל אנחנו ילדים שרק רוצים לסיים קו לבנון חם ולחוץ ולרדת לאימון.

בלילה של יום העצמאות אנחנו במוצב, רואים לפתע את הזיקוקים בצפון הארץ ונאכלים מבפנים. פתאום אנחנו מקבלים סטירה חזקה לפרצוף שהנה בישראל חוגגים ונהנים ואנחנו בתוך מציאות אחרת לגמרי. כולם שבוזים. נזכרים בבית שלא ראינו מזמן, בחברים, בחיים האמיתיים שלנו. אמרתי לחיילים שהיו איתי בביטחון: "מחר אני ארים פה יום עצמאות במוצב". לא באמת ידעתי מה אני הולך לעשות, אבל תכננתי משהו טיפשי בראש. בסוללה הצפונית של המוצב היתה אז מערכת של מדוכות עשן – משגרים המכוונים לשמיים שאפשר להפעיל אותם בזמן שחיזבאללה יורה טיל על המוצב ,והם אמורים לשבש את מסלול הטיל. בפועל אף אחד, כולל הותיקים ביותר, לא ראו מעולם איך המערכת הזאת עובדת כי מעולם לא הפעילו אותה. אבל בכל תרגולת חזרנו על נוהל ההפעלה הודעתי לצוות שלי, שמחר בבוקר בכוננות עם שחר אני מכין להם יום עצמאות.

למחרת ב-5:30 התמקמתי בעמדת ההפעלה של המדוכות על הסוללה הצפונית, והפעלתי אותם. מה שקרה מכאן זה כבר תסריט לסרט מלחמה. המדוכות התרוממו לגובה מטורף והשמיעו פיצוצים שנשמעו בכל המוצב. כולם הוקפצו והיו בטוחים שהחלה התקפת מוצב. כל לוחמי המוצב נפרסו על הסוללות, החלו לירות בכל הכלים הכבדים שהיו במוצב, כולל ירי מנשקים אישיים, בקצב מטורף כאשר אף אחד לא ראה דמות כלשהי, אבל מהפחד כנראה ירו בלי הפסקה. מפקד המוצב עלה מול הגדוד וביקש תיגבורת כי התחמושת עמדה להיגמר אחרי ירי מטורף של כמה דקות. לא כולם הבינו שהיו אלה המדוכות, וגם אלה שידעו, חשבו שהם באמת בתוך אירוע התקפת מחבלים. מיד פניתי למפקד המוצב והודעתי לו שאין התקפת מוצב והיו אלה המדוכות שהפעלתי. כמובן שמיד הכל חזר לשגרה ואני נשפטתי ונשלחתי ל-28 יום בכלא, לא לפני שביליתי שבועיים במחיצת רס"ר הגדוד.

העבודות שהטיל עלי היו העונש האמיתי. בכלא זאת היתה מנוחה אמיתית.