למרות כל הדיבורים של מ"פ המסלול על הצורך "לתגבר את פלוגת המסייעת", בפועל, באותו שלב, מפלוגת המסלול שובצנו מעט מאוד חיילים למסייעת ואפשר היה לספור אותנו על יד אחת: יואב בן ארי, חובש. שמעון לוי, מא"גיסט. תום קארין (ז"ל), שהיה מ"כ אצלנו במסלול ושובץ גם הוא להיות מא"גיסט במסייעת, ואני, גל אבירי, צלף M-14. מחלקת הביני"שים שהיתה אצלנו סיימה את תפקידה וחזרה לישיבה / השתחררה, מספר חובשים שובצו בתאג"ד, קבוצה של לוחמים שובצה בפלחו"ד, וכל השאר יצאו לקורס מ"כים. עלינו למסייעת והתכוננו לעלות לקו במוצבי עיישיה וריחן, המוצבים הכי חודרים שהיו לצה"ל ברצועת הבטחון והידועים ביותר לשמצה באותה תקופה מבחינת הסכנה שהיתה לנו שם.

המצב החברתי במסייעת 202 המחודשת היה די עגום: כאמור, המסייעת הזו הוקמה מחדש, אחרי שבקו רכס רמים רוב חיילי הפלוגה מרדו במ"פ הקודם שלה, נשלחו לתקופה ארוכה לכלא ורובם גם הודחו מהגדוד. רוב המסייעת הורכבה כעת בעיקר מחיילי מחזור נובמבר 94 שעם סיום מסלולם נשלחו רבים מהם כדי למלא את הסד"כ, במקום אלו שמרדו ועזבו. שאר החיילים במסייעת היו ממש מעטים; פרגמטים מכל מיני מחזורים קודמים שבחרו שלא למרוד יחד עם הרוב ונשארו נאמנים לפלוגה ולגדוד. הלוחמים שהיו במסייעת, הן הותיקים והן הצעירים, היו ממש מיואשים. עקב המרד, הוחלט לבטל את כל הנושא של צעירות ו-ותיקות – הדבר שהפלוגה הזו היתה הכי מפורסמת בו – כי היה ידוע שטוחנים שם צעירות באופן ממש קשה אבל אחר-כך, בתור וותיקים, מקבלים גם המון פריווילגיות. המיואשים ביותר היו החיילים ממחזור אוגוסט 94 שטחנו צעירות בחודשים הקודמים, אבל כשהגיע תורם להפוך לוותיקים, משללה מהן הזכות הזו. אני גם לא שוכח את המרמור שלהם כשהם קיבלו אותנו לפלוגה והבינו שהמספר החד-ספרתי שהיינו זה כל מה שמגיע בתקופה הקרובה כדי לתגבר אותם. מכיוון ששלחו רק מעטים מאיתנו למסייעת 202 המחודשת, הסד"כ שלה עדיין היה קטן ורחוק מלהיות אידיאלי. עקב כך, רוב השמירות של מי שנשאר בעישייה ולא יצא למארבים היו 2/4 ולעתים קרובות גם 2/2. אמנם היינו שני צלפים במסייעת, אבל את קראוס (הצלף השני, שכבר היה שם) הפכו למא"גיסט, עקב הצורך והסד"כ הנמוך.

בתור הצלף היחיד שנשאר למסייעת, הלכתי צמוד לאורי בכל פעילות אליה יצאנו יחד, כשתום קארין מלווה מהצד השני כמאגיסט. אורי היה אדם מיוחד, מסוג אחר:

הוא היה צנוע, דיבר עם כל חייל כשווה בין שווים, מעולם לא התנשא, מעולם לא זלזל באף אחד ותמיד אפשר היה לפנות אליו בכל בעיה. הוא גם היה הלוחם המקצועי והאנושי ביותר שהכרתי; תמיד דאג להזכיר לנו שנתייחס בכבוד לאוכלוסייה המקומית כי גם אם יש בקרבם מחבלים, אחרי הכל גם הם בני-אדם וצריך לכבד אותם ולהמעיט ככל שניתן בפגיעה בשגרת חייהם. יותר מכל, אם יש מילה אחת שאפשר היה להגדיר איתה את אורי, זו המלה כריזמה. אם לצטט את דברי מורי ורבי, הפרופ' זאב רובין ז"ל (מהחוג להיסטוריה כללית באוניברסיטת תל-אביב), המלה כריזמה נגזרת מיוונית עתיקה ומשמעותה 'חסד'. אבל זה לא סתם חסד, אלא חסד שיש לבן האדם בצורה מופלאה ושאי אפשר להסביר זאת בשום צורה, מלבד כך שהאלים בעצמם העניקו לאותו אדם את החסד הזה. מתנה מהאלים; חסד אלוהי.

ובאמת, הרגשתי שאורי הוא כמו איזה חצי-אל; כמו הרקולס מהמיתולוגיה היוונית, ששום דבר לא יכול לפגוע בו. כי מספיק שהיינו נמצאים לידו, בלי שהוא יגיד או יעשה משהו ובלי שאנחנו נגיד או נעשה משהו – והרגשנו את העוצמה, את החכמה ואת טוב הלב שהיו לו. אורי פשוט הקרין את כל התכונות הללו מעצמו, באופן טבעי. ליד אורי פשוט הרגשתי טוב והוא היווה עבורי סוג של תיקון ביחס למפקדים הקודמים (ובייחוד המ"פ והמ"מ) שמהם סבלתי מאוד בתקופת המסלול. הרגשתי שסוף סוף יש כאן מפקד שנותן לי גב וחופש פעולה, ושהוא יעשה הכל כדי שיהיה לכולנו יותר טוב.

בזכות הקשרים שלו עם שלדג, אורי הביא לנו ציוד משובח וראוי יותר לשימוש, ביחס לציוד היושן יחסית שהיה לנו; אני אישית קיבלתי ממנו גליל צלפים, נשק שהיה עדיף ונוח יותר ביחס ל- M-14 המיושן. אורי דאג לדבר איתנו על כל מה שמפריע לנו. הוא גם גיבה אותנו בכל דבר שעשינו או אמרנו: כשהרמטכ"ל אמנון ליפקין שחק הגיע לבקר אותנו בעישייה והתקיל חיילים עם כל מיני שאלות, אחד הלוחמים  ענה תשובה שהרמטכ"ל לא אהב, ואורי ישר קם ולקח על עצמו את השאלה כדי להסביר יותר טוב את אותו חייל. אורי היה המפקד הראשון שהגביל עישון לפינות עישון ספציפיות ואסר על חיילים לעשן בתוך הצוללות, כדי שהסיגריות לא יפריעו ליתר החיילים שלא עישנו – וזה היה הרבה לפני שמישהו בכלל חשב לחוקק חוק בנושא. קצת לפני העלייה לקו, כשכל הפלוגה יצאה לרגילה ונשארנו ארבעה חיילים כדי לשמור על הפלוגה, אורי בא לבקר אותנו יחד עם בת הזוג שלו, על חשבון הזמן הפרטי שלהם, הביא לנו אוכל ביתי וטעים וישב איתנו קצת כדי שלא נרגיש לבד. הוא אפילו תרם שתי משכורות שלו כדי שיהיה לנו מועדון.

אני לא אשכח את היום שבו שמרתי בעמדה שמול המיוערת, איך שמעון לוי המא"גיסט עלה מולי במיוחד כדי לספר לי בהתלהבות שאורי הציל אותו מלדרוך בטעות על נחש צפע ולחטוף הכשה בסיור הבוקר שהם בדיוק חזרו ממנו. אורי פשוט היה שם בשבילנו, כמו בן משפחה שדואג לנו. למרבה הצער, כל זה לא עזר. אני לא יודע איך להסביר את זה, אבל בעישייה, לעומתהקו הקודם, פשוט הייתה הרגשה רעה. הרגשה שמשהו איום ונורא עומד להתרחש שם, ושאף אחד, אפילו לא אורי, לא יכול לעצור ולמנוע. אני לא זוכר מה בדיוק הרגישו שאר הלוחמים, אבל אני פשוט חייתי שם בפחד מתמיד, פחד שעוד רגע וכולנו נמחקים. הרגשתי כאילו כל היקום מנסה לומר לנו שאין לנו מה לחפש שם, במקום הרע הזה, ושאנחנו צריכים לעזובאת המקום כמה שיותר מהר.

באותה תקופה גם הוחרפו אצלי הבעיות בבית (שהחלו כבר כמה חודשים קודם לכן, בתקופת המסלול): הבוס של אבא שלי החליט בפתאומיות לסגור את העסק ולהיעלם, ואבא שלי מצא את עצמו לאחר 20 שנה בלי עבודה, בלי פיצויים, בלי פנסיה, בלי אפילו היכולת לשלם על תיקון הרכב המשפחתי שנתקע, ובעיקר, בלי היכולת להחזיר את ההלוואה הגדולה מאוד מהבנק עבור הבית שהוא ואמא שלי רכשו רק כמה שנים לפני כן. גם אמא שלי לא מצאה עבודה באותה תקופה והיה חשש כבד שההורים שלי, ביחד עם שלושת האחים שלי, עומדים לאבד את הבית ופשוט ייזרקו לרחוב. בנוסף, עקב כל הסיטואציה בבית, אחי הצעיר – שאובחן עם בעיות דיסלקציה קשות ושעד לרגע הגיוס ליוויתי אותו ועזרתי לו בלימודים – החל להתדרדר באופן רציני והיה חשש שיעיפו אותו מבית הספר. המצב הזה, המטען הרגשי הכבד שסחבתי איתי עוד מהמסלול, בשילוב הבעיות הקשות שהיו לי בבית ויחד עם ההרגשה הנוראית שעוד רגע קורה כאן בעישייה אסון, השפיע עלי קשות. אני זוכר שבמארבים שיצאתי אליהם, בין אם זה ביחד עם אורי לסיורים ולמארבים של 72 שעות ובין אם זה היה רק עם עוד חייל נוסף כדי לאבטח את מארבי הארטישוק הקצרים של הטנקים שהיו איתנו, פשוט כבר לא הייתי בפוקוס. לא הצלחתי לשים לב למה שקורה מסביבי וכל מה שיכולתי לחשוב עליו היה על הבעיות שיש בבית, על כך שעוד רגע ואין לי בית לחזור אליו ועל כך שאילו רק הייתי שם, הייתי יכול איכשהו לסייע להוריי ולאחי הצעיר. מצאתי את עצמי נקלע להתקפי חרדה קשים עם בכי נוראי והקאות שנלוו לכך. ממש היתה לי פינה קבועה ונטושה ליד הבטונדות של הש"ג הקדמי, שם נהגתי לשבת לבד בזמן הפנוי המועט שהיה לי. הייתי בוכה בלי הפסקה ומקיא את כל מה שהיה לי בבטן מהארוחה הקודמת.

זה פשוט קרע אותי מבפנים: מצד אחד רציתי להמשיך להיות לוחם ולבצע את המוטל עלי לצד החבר'ה החדשים ולצידו אורי, שהיה דוגמא ומופת עבורי. מצד שני, רציתי רק לעזוב הכל וללכת לעבוד כדי להביא קצת כסף הביתה כדי לעזור למשפחה שלי. ברגע שהבנתי שמצבי הנפשי לא טוב, שאני לא בפוקוס ושיתכן שאני ממש מסכן את הלוחמים שאיתי במשימות השונות, ניגשתי לאורי וסיפרתי לו הכל. גם על המצב בבית וגם על כל מה שקרה לי במסלול. התנצלתי ואמרתי לו שעם כל הצער והכאב, אני לא בפוקוס ושהמצב הזה פשוט חזק ממני. ביקשתי מאורי להפסיק להיות לוחם וביקשתי לדבר עם המג"ד כדי שישבץ אותי בתפקיד עורפי, שיאפשר לי לעזור בבעיות שהיו בבית. לשמחתי, אורי הבין אותי והסכים איתי. הוא ציין שכבר שם לב שמשהו רע מאוד עובר עלי ושיהיה חבל להחריף את הבעיה. ביציאה הבאה הביתה נקבע לי ראיון עם המג"ד, אמיר נדן, שם גם הוא הכיר במצוקה שבה הייתי.

שובצתי לתפקיד מפקד חוליית המשמר של מחנה העורף של הגדוד בבית ליד, עם יציאות של שבוע-שבוע. בשבוע שהייתי בבית עבדתי בשתי עבודות – בבוקר בחברת גינון ובערב כשליח פיצה. את כל המשכורות שהרווחתי תרמתי לקופה המשפחתית לצורך תשלום חשבונות וכיסוי חובות. בבית ליד פיתחתי גם קשר חברות אמיץ וטוב, שנמשך עד היום, עם הסמל התורן של מחנה העורף הסמוך של גדוד 101 שהיה בזמנו לוחם בפלוגת המסלול שהוביל אורי. ביום שהתחלתי את התפקיד החדש בבית ליד, נודע לי שהחבר'ה שלנו מהמסייעת נתקלו בשלושה מחבלים במארב שהשכיבו בצומת ברוש ואורי והשאר חיסלו שניים מהם, בעוד השלישי הצליח לברוח.

לא עברו שבועיים וביום 25.10.96 התקשר אלי הסמל הנוסף שהיה איתי בבית ליד והודיע לי את ההודעה המרה, שיום קודם לכן, בדרך למארב נוסף בצומת ברוש, כל הכוח שלנו מהמסייעת נפגע ממטעני צד שהונחו שם: המ"פ אורי אזולאי והמאגיסט תום קרין נהרגו, יואב באר – שהיה יחד איתי במחלקה במסלול ובדיוק עלה למסייעת לאחר שסיים קורס מ"כים – נפצע קשה. בנוסף, נמסר לי שיש גם יש עוד פצועים קשה מהמסייעת. אני אפילו לא יכול להתחיל לתאר את ההרגשה הרעה ההיא שפתאום נחתה עלי, כאילו כל הנבואה הרעה שהיתה לי לגבי מה שעומד להתרחש במוצב הארור ההוא פשוט התגשמה לה. ואני לא הייתי שם, כי הצלחתי לצאת משם בזמן, בגלל הבעיות שהיו בבית.

בהזדמנות הראשונה שהיתה לי, נסעתי לבית החולים רמב"ם בחיפה כדי לבקר את הפצועים שאושפזו שם. אחד מהם, סבאח, ממחזור אוגוסט 94, שהיה הלוחם הקבוע שעימו נשלחתי לאבטח את רוב מארבי הארטישוק של הטנקים, והיה אחד החברים שאליהם הכי התקרבתי במסייעת, היה עדיין מחובר למכשירי הנשמה ובקושי הצליח לדבר בצורה סדירה. הצלחתי להבין ממנו שהאסון קרה בצומת ברוש כשהם יצאו להשכיב שם מארב בפעם השניה. ואז הגיע צוות של רופאים לבדוק אותו והם ביקשו שנפנה את החדר. רגע לפני שהספיקו להפריד בינינו ולמרות שהיה לו קשה לנשום, לדבר או בכלל לזוז, סבאח ניסה להושיט אלי את יד שמאל שלו.

התקרבתי אליו כמה שהצלחתי ואז הוא החזיק בי בזרוע ואמר לי: "איזה מזל יש לך שהצלחת לצאת משם בזמן…איזה מזל…". זה לא ממש שיפר לי את ההרגשה.

הרבה שנים זה אכל אותי מבפנים, שהייתי גם אמור להיהרג או להיפצע קשה ביחד איתם, שכן נהגתי ללכת בצמוד לאורי והרי כל מי שהלך בראש הכוח נהרג או נפצע קשה. הרגשתי שזה לא הוגן שאני חי והם נהרגו ונפצעו שם קשה. הרגשתי כמו סוג של פחדן, שניצל הזדמנות שהיתה לו וברח משדות הקטל, כשיתר החיילים נשארים לסבול מאחור. הרגשתי שבעצם חלק ממני מת, יחד איתם. הרגשתי רע מאוד עם כל זה במשך המון המון זמן.

ללבנון כבר לא חזרתי. נשארתי עד השחרור באותו תפקיד בבית ליד בכדי להמשיך ולסייע למשפחה שלי. במילואים חזרתי להיות לוחם. אמנם לא בגדוד מילואים של הצנחנים אלא בגדוד חי"ר של חטיבת הבקעה שהורכב מכמה יחידות אחרות. אני מניח שהיה חשוב לי לחזור לתפקיד לוחם כדי לפצות על מה שפספסתי בשאר החודשים שנותרו לי מהסדיר. בכנות, גם זה לא ממש עזר לגרום לי להרגיש יותר טוב עם עצמי אבל עשיתי כמיטב יכולתי כדי להמשיך ולתרום את חלקי להגנה על המדינה והאזרחים. ניסיתי לטפל בעצמי בעזרת יעוץ פסיכולוגי, אבל איכשהו המחשבות על הנושא לא פסקו והכאב לא עבר. רק אחרי שנולדו הבנות שלנו, הצלחתי לשחרר מעט ולהבין, שאולי, אני לא צריך להלקות את עצמי כל-כך על הבחירה שעשיתי; כי באמת שעזרתי למשפחה שלי עם הכסף שהצלחתי להרוויח עבורם וממילא, איך זה היה עוזר אילו נשארתי ונהרגתי גם אני, לצדם של אורי ותום? איך זה היה עוזר אם הייתי נהרג שם והילדות היפות והטובות הללו לא היו נולדות?

לפני כשלוש שנים, כל הרגשות הכואבים הללו צפו ותקפו אותי שוב; הפעם בגלל מקרה נורא קשה, שקרה לבת שלנו (וקרה לנו כמשפחה). מצאתי את עצמי שוב פעם חוזר לאותן מחשבות רעות שהיו לי במסלול ואחרי האסון בעישייה. מאז, אני לא מצליח לישון טוב בלילה; כל הזמן פלאשבקים לתקופה הרעה ההיא, עם הרבה מחשבות רעות. ועדיין, אני לא מוותר; אני משקיע במשפחה שלי כמה שיותר ומשקיע בעצמי כמה שיותר; בין אם בתחביבים שלי, בין אם בפעילויות אחרות – והכל כדי לחשוב כמה שפחות על כל הדברים הרעים שעברתי במסלול ובלבנון.

זה הסיפור שלי, על השירות בצנחנים ועל השירות בלבנון; משנה מקום – משנה מזל. לא סיפור של גבורה, לעומת הרבה סיפורים אחרים שנכתבו כאן. גם לא סיפור שהכי נעים לשמוע, עם כל הדברים הרעים שעברתי במסלול ועם האסון בעישייה. אני גם די בטוח שיש כאן בקבוצה המון אנשים שנפגעו יותר קשה ממני: נכי צה"ל, הלומי קרב, הורים ואחים שכולים. כך שאני אפילו לא מעז לטעון שמצבי משתווה לשלהם. אולם, זה מה שקרה לי וזו האמת. זו הפעם הראשונה שאני כותב את כל זה וחושף את עצמי ואת הסיפור שלי לעיני כולם; בין אם מדובר בחיילים שהיו איתי שם ובין אם מדובר בעוד רבים אחרים שנמצאים כאן בקבוצה ושאינני מכיר אישית. במשך 24 שנה לא דיברתי על זה כמעט עם אף אחד; אפילו אשתי לא ידעה את רוב הפרטים עד אתמול, כשכתבתי את הטקסט ונתתי לה לקרוא, לפני שאני מפרסם אותו כאן. היא ממש נעשתה עצובה והיו לה דמעות בעיניים, כשקראה את כל הסיפור.

בשיא הכנות, אני לא רוצה לדבר על זה יותר ובשאיפה גם לא לחשוב על זה יותר; לא על השירות בפלוגת המסלול ולא על מה שקרה בעישייה לאחר מכן. אולי זו היתה טעות לכתוב את הסיפור שלי כאן. יתכן וזו היתה בכלל טעות להצטרף לקבוצה הזו, כי עדיף פשוט להתרחק מכל הזכרונות הללו, כשכמעט כל תמונה וכל פוסט שמתפרסמים כאן מהווים תזכורת לכל מה שעדיף אולי לשכוח. הנה, לדוגמא, אבא שלי כבר מזמן לא מדבר על מה שקרה לו במלחמת יום כיפור, ההתשה, מבצע ליטני ומבצע שלום הגליל. אולי באמת אני צריך ללמוד ממנו ולעשות כמוהו; לדעת שזה שם, אבל לא לתת לזה להשפיע עלי. בינתיים זה לא הכי הצליח לי, אבל, שוב, אני לא מוותר.

תודה לאלו מכם שקראו את הסיפור שלי. מאחל בריאות וכל טוב לכם ולמשפחותיכם.