מוצב דלעת, סתיו 1992, חה״ן גבעתי. האירוע מתחיל בדיוק כמו אירוע הנפת דגל חיזבאללה על המוצב ב '94 אבל מסתיים לגמרי אחרת. 8:00 בבוקר, צוות מארב נגמחון שמורכב בעיקר מהצוות שלי, חוזר ממארב 'ברחוקה', עושה טיפול אחרי תנועה ברחבת הרק״מ ונשאר כצוות כוננות. אני עומד בכניסה לחמ״ל, שותה קפה עם סהר אהרוני ואז מדבר עם אילון המפק״ץ שלי. פתאום פיצוץ אדיר על הסוללה מעלינו, חול ואבנים עפים עלינו. העמדות למעלה מתחילות לירות, הראשון שמזהה ויורה – אחד הטבחים, עולה חדש, מורעל אמיתי. אילון צועק "חדל אש", כי בשניה הראשונה לא הבנו שזאת התקפת מוצב. אחרי שניה כבר הכל היה ברור וכולם צועקים "התקפת מוצב". ירו עלינו מהמיוערת, 300-400 מטר מהמוצב. אני חוטף שכפ״ץ ואת האפוד והקסדה שלי וטס למעלה לעמדה לכיוון המיוערת, מספיק לשמוע פיצוץ של RPG אחד שנורה מהמיוערת לרחבת הרק״ם ופוגע פחות משני מטר מהנגמחון ומחבריי לצוות, ואחריו עוד כמה.

בכריזה קוראים לצוות כוננות להתאסף, אני שומע מהעמדה מישהו צועק "תחליפו אותי, אני צוות כוננות", אני רץ אליו ומחליף אותו. סורק באייל (כוונת נשק ישנה) את המיוערת, מרגיש שלא טוב לי בעמידה בעמדה ומדלג החוצה מהעמדה, נשכב 3 מטר ימינה, על הסוללה. מצליח לזהות תנועה לא ברורה על המיוערת, כחצי קילומטר ממני, מטפטף ירי לכיוון. לא יודע אם פגעתי אבל מבין שהם התרחקו, ועברו את הכיפה למדרון אחורי. כל זה לקח כשתי דקות אבל הרגיש כמו שעה. צוות הכוננות כבר יצא לכיוון המיוערת ואני ועוד עמדות יורים ומחפים מסוללות המוצב עד שהצוות סגר טווח ונכנס לי לגבול גזרה, אז חדלתי. כולם יצאו מהמוצב – הצוות, הגששים, הטנקים, חתירה למגע. רק אני ועוד כמה אנשים נשארנו במוצב. אני לבד על הסוללה, "בתוך הטלסקופ", לא פוחד רק מרגיש שאני לבד שם. לא הייתי בהיתקלות עצמה, והחלק הזה מסופר מעדויות הצוות שלי ושל אילון המפק״ץ, אז מתנצל על אי דיוקים:
נעים על הציר ואז לתוך המיוערת. מדובר בשטח סבוך מאוד וקשה לתנועה, עם בולדרים, מדרון וסבך צפוף. לפתע, עמית מזהה ממרחק של כ-10 מטרים וצועק "הינה הבני זונות" – שני מחבלים שניסו להידחק לתוך חריצים בצוק סלע. כולם נשכבים ומנהלים אש, אחד המחבלים מתחבא מאחורי סלע, מרים את הנשק מעל הסלע, יורה צרור מצד לצד ודוד מן נפגע מכדור שנכנס מתחת ליד אחת ויוצא מתחת לשנייה, דרך בית החזה. החבר'ה גוררים אותו אחורה וחובש מתחיל לטפל. שגיב יורה ררנ"ט אבל הטווח קרוב מידי והם לא נדרכים ומתפוצצים. כולם מעבירים רימונים קדימה והקדמיים זורקים על המחבלים. הקרב מנוהל בשליטה ובזהירות. בסוף מגיע רגע ההסתערות, לפחות מחבל אחד כבר היה מת ועכשיו גם השני. הצוות פותח אלונקה לחבור לרופא המוצב ומשם למנחת למסוק הפינוי, אילון מוביל, מחפש דרך בסבך, פתאום קופא במקום. הוא מזהה פתיל רועם בין הרגליים שמחובר למוקשי אדם קטנים, ומשם לקלימגורים בצד השביל ש"מסתכלים עליו" ומבין שהוא והקדמיים בכוח נמצאים בתוך זירת מטענים. במזל, הפצוע וצוות האלונקה היו מאחור. אילון שולח אותם לכיוון הרופא שעושה לדוד נקז חזה ומציל אותו, בעוד הוא והלוחמים שאיתו מוציאים דקרים, יוצאים מזירת המטענים, וחוזרים למוצב.

למחרת בבוקר אנחנו חוזרים לסריקות באזור ההיתקלות. הצוות משחזר מה היה, מצלמים, בודקים את אמל״ח המחבלים וחוזרים למוצב. ביום שאחריו, מגיעים למקום אנשי צד״ל לקחת את גופות המחבלים ואני שומע בלאגן בחמ"ל. מסתבר שמחבלים באו למקום ההיתקלות בלילה ומילכדו גופות חבריהם.

שנה וחצי אחרי, אני כבר אזרח, מדווח "תאילנד" ביחד עם עמית פ', חבר ילדות, ששירת בגדוד 101 וגם "טחן" לבנון. בן-גוריון לסופיה, בולגריה, ומישם בטיסה ארוכה לבנקוק. עולים לטיסה, שלושה כיסאות בצד, ליד החלון יושב בחור צעיר, בגילנו, מכנס קצר, גופיה, תלתלים, בהיר, נראה אירופאי. אני יושב לידו ועמית במעבר. ממריאים והדיילת עוברת לחלק שתיה, אנחנו מזמינים "בלאדי מרי" ואני ידידותי – מציע גם לו, הוא מסרב ומזמין מים. שאלתי בצחוק אם זה מוקדם לו לאלכוהול והוא ענה שהאמונה שלו אוסרת עליו. אני ועמית מצטמררים, מסתכלים אחד על השני בעיניים רציניות, בהבנה שאנחנו כבר לא נישן בטיסה הזאת. אמצע הטיסה, עמית הולך לשירותים והבחור פותח שיחה על המצלמה שלי. הוא מדבר באנגלית, שפת אם במבטא בריטי. סיפר שהוא לומד עיתונות וצילום באנגליה, טס לתאילנד לצלם. שואל אם אנחנו מישראל, לא יכולתי לשקר אחרי ששמע אותי ואת עמית מדברים בעברית. ואז שאל אם הייתי בצבא בלבנון, מיד עניתי "לא" וזהו. ואז הוא "פתח" הכל, סיפר שהוא מדרום לבנון, סיפר שהוא שיעי (כבר עשיתי 1+1), שהוא צלם, סיפר הכל חוץ מלהגיד בבירור שהוא מהחיזבאללה. ואז הוא פותח את התיק שלו (ואני בלי בושה מביט פנימה מחפש נשק או מטען), מוציא ספר ואומר לי, "אתה אוהב צילום? זה ספר של צילומים שאני צילמתי, תראה מה ישראל עשתה במדינה שלי" והוא מעביר דפים ומסביר לי על התמונות.

בהתחלה הוא מראה לי תמונות נוף מדהימות, ואז הוא עובר לתמונות של הפצצות, הריסות בניינים, סוכות אבלים, תמונות של שהידים (ספר תעמולה של חיזבאללה) ואז תמונות בזמן היתקלויות שהוא צילם, וגופות שלהם וגם שלנו. פתאום אני קופא ועוצר את עצמי מלהגיד "גם לי יש תמונה כזאת" ושותק, כי אני רואה מולי את התמונות של המחבלים מההיתקלות בדלעת, ובשבריר שנייה הבנתי שהוא היה שם בלילה כשהוא והחברים שלו מילכדו את הגופות. הייתי בסערה פנימית אבל שידרתי אדישות. הטיסה היתה של טאי איירליינז, אז לא חשבנו שדיווח למישהו שם יעזור. בשנייה שנחתנו התקשרנו לשגרירות ישראל בבנקוק וסיפרנו להם מה שידענו. הם אמרו תודה וזהו, לא ממש התרגשו.

בתמונות תוכלו לראות את מקום ההיתקלות ובתמונה האחרונה אותי, כשמאחורי, בעשב, רואים חלקית את גופת המחבל לבוש בג'ינס. התמונה הזאת הופיעה בספר התצלומים, רק שבמקומי, עומד שם חיזבאללה.