שלום לכולם, פלחה"ן נח"ל נוב' 96, הסיפורים מחזירים אותי בצורה דיי אכזרית לימים קשים עם המון חוויות שבהם רבים מאיתנו איבדו מפקדים, חברים ואולי אפילו אחים. לצערי, איבדתי מכולם.

לבנון היתה חוויה שמי שלא חווה לא יבין לעולם. אני כבר כמה ימים לא מפסיק לקרוא סיפורים מרתקים. את חלקם אני מכיר, חלקם סיפורים דומים לחוויות שחוויתי, חלקם פשוט סיפורים מדהימים. אז האמת, את השירות הצבאי שלי התחלתי באוגוסט 95, כשאחי הבכור עמית התגייס לפלחה"ן. הכרתי את חבריו לצוות עוד בהיותי תלמיד בתיכון. שמעתי סיפורים מהחברים של עמית שהגיעו אלינו הביתה במפגשי חופשות, סופ"ש או ביציאות של הקו. אפילו אני וחברים כולל יוכי (בת הזוג של עמית) עשינו טיול "בציר המוביל" כדי לראות את עמית במסע שעבר לא רחוק מהבית.

אחד הסיפורים המפורסמים של היתקלות הבז שבו נהרגו מפקד הצוות סגן ישי שכטר ז"ל, סמ"ר אשל בן משה ז"ל, המגאיסט שהחליף את עמית באותה יציאה למארב, סגן ליאור רמון ז"ל, סמ"ר עידן גבריאל ז"ל וסמל יניב רואימי ז"ל שלימים זכיתי להכיר את אחותו, מיטל רואימי, שגם היא שירתה בפלחה"ן. התגייסתי לפלחה"ן בנוב’ 96, צוות אבי (אבי בוק ז"ל), אחד האנשים המיוחדים. האיש שהשאיר חותם ענק אצל כל מי שפגש. אני זוכר שבזמן הטירונות, כשעמית והצוות שלו הגיעו בפברואר לבסיס הטירונים לאחר שנעצרו להם המסכמים, עמית נכנס לאוהל שבו ישנתי עם עיניים דומעות וסיפר לי ולחבריי על אסון המסוקים. לחשוב על זה ש-73 חיילים נהרגו ברגע. עמית, אבי והסמלים הכירו את רובם. אנשים היו שבוזים, קשה להסביר את התחושות למי שלא היה שם. אני זוכר שלמחרת ראיתי בעיניהם שקשה לתפוס את הבשורה. זה ניכר בחוסר מוטיבציה.

אוגוסט 1997, קו ראשון שלי בלבנון, אני מתרגש מהכניסה הראשונה ללבנון. נפגשים סמוך לשער העגל. בנקודת המפגש מתארגנים לעלות לספארי. מגעים למוצב ומתחילים פעילות שמירות, תחזוק מוצב, מארבים וגיחות להחליף במוצבי צד"ל הקרובים. באחד הערבים הייתי בכיתת כוננות עם שאר החברים שלא יצאו לפעילות. אבי וחבריי לצוות חזרו מפעילות. אבי כהרגלו היה עולה לבדוק שהכל בסדר בעמדות, ואז התחיל ירי פצמ"רים על המוצב, מה שהיה די נורמלי למוצב דלעת. מה שלא היה נורמלי היא הכריזה הפתאומית שדיווחה "פרח בימנית". כיתת הכוננות – שאני הייתי חלק ממנה – עלתה למעלה לחילוץ מהסוללה לחד"בים. המראה היה נורא עבורנו. בתחילה לא זיהינו את מי אנחנו מחלצים. הגענו לחדר של החופ"ל. אני זוכר את כולנו יושבים בחדר ומביטים בשוק בחופ"ל וברופא כשהם מנסים להציל את נשימותיו האחרונות של אבי. אני זוכר שהם חיפשו נקודה להחדיר עירוי ללא הצלחה. מסוק החילוץ הגיע, זה הרגיש כמו נצח. לנו כבר היה ברור גורלו של אבי, אך חיכינו לבשורה הרשמית. אני זוכר שלאחר כמה שעות עלו שאלות, למה אנחנו לא יכולים לרדת לארץ ללוות את אבי בדרכו האחרונה? והדרישה להמשך פעילות לא נתפסה לילדים בני 19.

הפגישה הראשונה שלנו עם משפחת בוק הייתה כל כך הזויה מכיוון שאנחנו החיילים של אבי האיש החזק, שהיה אגדה עבורנו, והוא לא ישוב יותר? פתאום כל הדיווחים בחדשות נשמעו קרובים, מוכרים וכואבים מאי פעם. זאת היתה הפעם הראשונה שהתמודדתי עם המוות. אתה קולט שהוא קרוב מאי פעם. סיימנו את הקו, המשכנו בקורסים ותרגילים פלוגתיים לסיום מסלול. עמית סיים קורס קצינים וקיבל את מרץ 97. היו לנו שיחות על הצוות ועל דרכי הפעולה. את הדברים שדיברנו עליהם עמית ביקש לשמור בינינו, מה שהיה לי ברור שאעשה. באחד מהתרגילים הפלוגתיים הייתי ברתק (מאחורה) בצוות שלי ועמית היה מקדימה עם הצוות שלו כך שיצא שהיינו ביחד בתרגיל ומחכים לפקודות, צוחקים ומתלוננים. לא מרגישים שום חלק בגוף. הכל היה כל כך קפוא .

הקו הבא היה במוצב זרעית. הצוותים היו יוצאים למארבים ארוכי טווח על מנת לשמור על גבול הצפון מפני חדירות. עמית שהה עם הצוות לראשונה בתוך לבנון. צוות מדהים. הם יצאו למארב בנקודה קבועה בכפר טלוסה שבדרום לבנון. עמית, שמאוד דאג לשלום חייליו מהיציאות למארב, הגיע למ"פ ואמר לו שמאוד מסוכן להמשיך לצאת לשם ושהוא מסרב להמשיך את הפעילות. המ"פ פנה למח"ט שהחליט שהמארב הזה חייב לצאת והבטיח לעמית שזו הפעם האחרונה. כאמור, באותו הלילה יצאו עמית והצוות למארב באיזור הכפר טלוסה, כשבדרך עלו על מארב שכלל מטען וירי מצד חיזבאללה. סגן עמית אסולין ז"ל, אחי, וסמ"ר אור כהן ז"ל (שגם אותו הכרתי באופן אישי) נהרגו. חמישה חיילים נפצעו, כולל הסמל. באותו הזמן היינו באימון לפני עליה לקו. בערך בחמש בבוקר הגיע המפל"ג לשטח האימונים עם עוד שני חיילים והודיעו לי את הבשורה המרה. 25/06/98 תאריך שנחקק בי. אחי, עמית אסולין ז"ל, שגדלנו ביחד מגיל אפס, האיש הנערץ עלי ביותר, חבר, תמיד דאגנו אחד לשני, כבר לא איתנו. מאותו יום חיי השתנו. לקחו אותי הביתה, פגשתי את אימי שקיבלה את הבשורה המרה דקות קודם לכן. אימי התקשרה לאבי שיצא לעבודה ואמרה לו שהיא לא מרגישה טוב. אדוה אחותי, אז בת 13, לימים שירתה אף היא בפלחה"ן, שמעה את הבשורה. חן, אחי הקטן שאז היה רק בן 6 ולימים שירת בפלס"ר, לא ממש קלט מה הולך סביבו. אבא הגיע וקיבל את הבשורה. המשפחה מרגע זה מתחילה פרק חדש ומצטרפת למשפחה חדשה – משפחת השכול. למרות הקשיים והשכול הנורא, המשפחה נשארה משפחה מלוכדת, מחבקת, אוהבת ונותנת מהלב.

אני זוכר את השבעה, התיישבנו בבית וזרם האנשים לא פסק. משפחה, חברים, מפקדים, אפילו שרים, נשיא המדינה באותה תקופה, עזר ויצמן ורעייתו. לאחר השבעה חזרתי ליחידה כמש"ק ניווט עם ההבנה שצריך לבנות את עצמי מחדש – בחור בן 20 עם משפחה בוכה, שכולה ועסוקה בלהשתקם ולהמשיך הלאה – לחפש את הטוב. אז כן, יש לי הורים מאוד מיוחדים שמתמודדים עם השכול כגיבורים אמיתיים, ראויים להערכה על המשך הדרך – בגידול אחי הקטן, חן, ואחותי אדוה, אז "בת העשרה", ילדה מתבגרת, שלמרות הקושי הבינו שהחיים ממשיכים והם חזקים יותר מהכל. עם הקושי לראות זיקוקים ביום העצמאות כשחן עדיין לא מבין שכמה שעות קודם היה יום הזיכרון וזה לא קל להם כהורים לעשות את השינוי.

אז לבנון עבורי היא חוויה קשה. חוויה קשה שהולכת איתי עד היום והיא חלק ממי שאני היום כבן אדם. הזכרונות, החוויות וההתמודדויות שלא יכולים להכין אותך אליהם.