כמה מילות הקדמה נדרשות כאן. מאז שפספסתי את האפשרות להיות קצין הנדסה עקב בעיה רפואית שצצה עוד כשישבנו בגזרה המזרחית, שאפתי להגיע למודיעין שדה. אז הגעתי, ועוד בהיותי בקורס מש"קי מודיעין ידעתי לאן אני רוצה להגיע: אוגדת נבטיה. למה נבטיה? כי שם היה האקשן. כולם בלבנון ידעו שבניגוד לגזרה המזרחית המנומנמת, מי שרוצה אדרנלין יקבל אותו בגזרה המערבית. מה לעשות שבחורים בגיל צבא לא ניחנו בתבונה רבה. בתום הקורס, השגתי בקלות את ניירת ההצבה לנבטיה. קצת "שכחתי" לספר להוריי שאני שוב עולה לשרת בלבנון. איכשהו חשבתי שאם לא אגיד, ידאגו פחות. כאמור, אין תבונה יתרה בגיל תשע עשרה.

אוגדת נבטיה ישבה בבנין הטבק הידוע, בפאתים הצפון מזרחיים של העיר השיעית הגדולה. אותה עת עוד לא הבנו שאנחנו בעיצומו של שינוי מאד עמוק בשהייה שלנו בלבנון. התקופה שאחרי מלחמת לבנון הראשונה היתה רגועה יחסית, והשהייה בלבנון נראתה רעיון לא רע כל כך כשהפלסטינים כבר לא יכולים לאיים על צפון הארץ. אבל אז החלה לחימת הגרילה מהכיוון השיעי, בתחילה בצורה מגומגמת ובהמשך במגמת שכלול שנמשכת עד היום. יש מי שחושב שעצם זה ששהינו בלבנון בנה את חזבאללה. זה נכון רק חלקית. מרגע שהמהפכה השיעית פרצה מאיראן ב-1979, החל שעון החול וכיום התוכנית האיראנית הגרנדיוזית כבר יותר ברורה לנו. בשנות השמונים רק ידענו שקורה משהו גדול ואיכותי בפיגועים נגדנו, אבל לא היה לנו מושג למה ואיך.

נחזור לנבטיה. הופתעתי מכמות האנשים ששירתו במפקדת האוגדה, כולל המון בנות, וכל זאת באווירה הפרועה של בסיס גדול בתוך ארץ ערבית. מאד התאכזבתי לגלות שלא אשאר בנבטיה וכי אני מיועד לחטיבת הזהראני. למחרת, כך נמסר לי, יבואו משם לאסוף אותי. ניגשתי לטלפון עם קו חוץ כדי להתקשר להוריי, נחוש לא לספר להם שאני שוב בלבנון.

כאן אני מבצע עוד סטייה קטנה מגוף הסיפור. בכביש העולה לבניין הטבק היה רכב מסחרי לבנוני אומלל, גרוטאה למעשה. כל פעם שהציבו שומר חדש בש"ג החיצוני של אוגדת נבטיה, שהייתה עמדה ממש מפחידה, הוא היה "מגלה" לפתע את הרכב המסכן שעמד בעיקול הדרך, ומרוב פחד מוריד עליו ארגז מא"ג. ובכן, בדיוק כשאני משיג את בית הוריי בטלפון (אין עדיין טלפונים ניידים) ומסביר להם שהוצבתי ביחידה בצפון ושהכל בסדר, רוצה הגורל ובש"ג החיצוני נמצא שומר חדש ומבוהל במיוחד. ההמשך ברור. אני סותם את הפומית בבהלה, ומתרץ לאמא שלי שאני "ליד חדר הטלפרינטרים, עושה המון רעש". כמובן שלא ידעתי שאמא שלי מייד מסרה לאבא שלי: הילד שוב בלבנון, שמעתי צרורות ארוכים בטלפון, אבל הוא נשמע בסדר…

נחזור לשלמה (הרי בגללו אני כותב את כל זה). בבוקר מגיעה שיירה מנהלתית מחטיבת הזהראני ואני והקיטבג עולים עליה. החטיבה יושבת טיפה דרומית לצידון, בלב פרדסים ומטעי בננות, באיזור מאד יפה הנשקף לים, אבל גם מאוד שורץ מחבלים. במודיעין החטיבה מחכה לי חיילת. אחת. איפה כולם? קצין המודיעין עזב וטרם הגיע המחליף, העוזר שלו נפצע בפיגוע, המש"ק נפצע בפיגוע בו נפצעו גם הדוקטור וגם קמב"ץ החטיבה, ממש כמה ימים לפני כן, בדיוק בדרך בה נסעתי באותו הבוקר. הבנתי למה הריצו אותי בבהילות לחטיבה. שלמה היה המש"ק הפצוע אותו החלפתי, בחור חיפאי פרוע וחובב כדורגל שנפצע בפיגוע על הציר בין נבטיה לשפך הזהראני. המחבלים הצליחו כמעט להרוג אותו בג'יפ כשירו עליו טיל לאו פלוס נק"ל. עוזר קצין המודיעין, בתושייתו ובעודו פצוע, רץ לג'יפ אחר, דהר לבדו אל נקודת המארב, הרג מחבל אחד (זה עם הטיל) והבריח את השאר. רמבו של ממש. שלמה נשרף עמוקות ברגל אחת, עד העצמות, איבד דם רב מאד ופונה במסוק לרמב"ם. יתר הפצועים מהפיגוע הגיעו לרמב"ם בהמשך.

כשהבנתי ששלמה מאושפז באורטופדית רמב"ם, שם עבד אבא שלי כרופא במחלקה, הבנתי שלא תהיה לי ברירה אלא לספר בבית איפה אני. התקשרתי למחלקה בעוד עשרה אנשים מצמידים אוזניים לשפופרת הטלפון שבידי.
– הלו? הי אבא, זה אני. אז ככה, הוצבתי שוב בלבנון, ואני מהיום בבסיס החדש שלי. (שקט קצר). יש לי שאלה על מישהו, אולי הוא אצלך במחלקה. קוראים לו שלמה.
– שלמה החייל שנפצע לפני שלושה ימים בלבנון?
– כן, זה הבחור.
– למה אתה שואל עליו?
– אה…אני…למעשה החלפתי אותו בתפקיד. (עוד שקט).
– עדו, אתה יודע שאני לא יכול למסור מידע רפואי למי שאינו בן משפחה. אם אתה שואל אותי אם הוא יחיה, אז כן, סיכויים טובים מאד. אבל זה כל מה שאני יכול למסור לך.
– שניה, אבא! שואלים אותי כאן מה עם הרגל שלו? תהיה לו רגל או לא? (עוד שקט). – אני לא יכול להתחייב על זה. אוקי עידו? זה מה שאני יכול כרגע לומר.

מייד עם היציאה הראשונה הביתה לארץ, נסעתי ישר לרמב"ם לפגוש את שלמה. הנוהל בחטיבה היה – כשיוצאים הביתה, נוסעים קודם כל לבקר את הפצועים "שלנו". היתה לנו 'נציגות פצועים' כמעט קבועה בבתי חולים שונים בארץ ובמוסדות השיקום. זו היתה תקופה מופרעת: רק בגזרה הצרה של החטיבה, מהזהראני לליטני, היינו אוכלים 30-35 פיגועים בכל שבוע. קשה לתאר את כמות ההיתקלויות, מטעני הצד והפיגועים. בתקופה הזאת גם החלו בגזרתי המטענים האלחוטיים וזירות המטענים. אקשן רציתי? קיבלתי ובגדול.

שלמה מאד שמח לפגוש אותי למרות שלא הכרנו כלל: "אה, אתה עידו? איזה אבא נהדר יש לך! הוא דואג לי כאילו הייתי הבן שלו. אתה יודע שרק לאבא שלך אני מרשה להוציא לי דם מהעורק, רק הוא יודע איך לא להכאיב!". זה היה כאילו פגשתי חבר ותיק. בדקתי את הרגל החבושה שלו, והיא נראתה רע מאד. "אני יודע", שלמה נאנח, "ניתחו אותי כבר שלש פעמים. אבא שלך נלחם שישאירו לי את הרגל, אבל יש פה רופאים רשעים שרוצים להוריד לי אותה. אבא שלך לא נותן להם. אבל עשיתי לך פדיחה קטנה, הוא התוודה". מה כבר יכולת לעשות, התפלאתי. "זה כשהתעוררתי מהניתוח הראשון. הייתי מסטול מההרדמה, ואבא שלך, שלא הכרתי אז, גחן אלי ואמר לי: אל תדאג, הבן שלי החליף אותך בתפקיד בלבנון. הוא בחור טוב. אז עניתי לאבא שלך: תגיד לבן שלך שייזהר! יורים שם כמו בטקסס! מצטער עידו, הייתי מסטול". זה בסדר, הבטחתי לשלמה. אבא שלי בוגר שתי מלחמות. הוא לא יתרגש מזה.

זו היתה תחילתה של חברות נפלאה. בביקוריי אצלו בבית החולים נהגתי לעשות לרגל שלו "ביקורת ריח" כדי לזהות סימני גנגרנה (נמק), ומדווח לאחיות שיבואו לנקות. אחרי הצבא ולאחר עוד כמה ניתוחים, כשהרגל ניצלה מכריתה, שלמה הפך למאמן הכושר שלי. כשמצא את אשתו המדהימה, עזרתי להם טכנית עד שהגיעה ארצה והם התחתנו. אין צורך לומר שאני והוריי היינו בחתונתם. שלמה הקים בית בישראל והעמיד בן ובת לתפארת. כיום הוא סוכן הביטוח שלי וכמובן חברי הטוב. וכל שנה, ב-23 לנובמבר, אני מתקשר ומאחל לו: מזל טוב, יא כלב. רק עם מזל כמו שלך נשארת חי, ביום הזה בשנת 1984.