בדלעת פגשתי את ליאור שבתאי ז"ל, גם הוא היה מראשון לציון והתעניין בפעילות שלנו במוצב. הוא סיפר לי שהיה צריך לחזור הביתה אך נשאר עוד כמה ימים בשביל להחליף חבר. אחרי ימים ספורים ליאור נהרג לי מול העיניים בהתקפת מחבלים על דלעת. לילה מטורף שהחיזבאללה ניסו לכבוש את המוצב, לפי כמות הכוח שהם הפעילו, או לפחות לחטוף חייל או להציב דגל על הסוללה כפי שעשו כמה שנים קודם לכן. בדלעת פגשתי לראשונה את "כוכב הצפון" – ארז גרשטיין ז"ל, אז הוא היה מח"ט גולני ועלה לחפ"ק את הפעילות שלנו עם סיירת גולני שהייתה בבת עיניו. פעם ראשונה שראיתי איך לוחמים מעריצים מפקד ומדברים עליו בלשון של כל יכול – אל ממש!
בינתיים גדלתי, הגעתי כבר לבה"ד 1, שם פגשתי את רועי קלר ומיד הפכנו לחברים. לקראת סוף קורס הקצינים ערכנו תרגיל פשיטה מורכב, בו רועי פיקד על הכוח ואני הייתי הסגן שלו. בסיום הקורס רועי עבר לסיירת אגוז ואני חזרתי ליחידתי וכך המשכנו להיפגש מדי פעם ולהחליף חוויות ממבצעים בלבנון. חלפו מספר חודשים אחרי קורס הקצינים ואותי שלחו לסיירת צנחנים, שם פגשתי באיתן בלחסן. איתן היה צריך ממני משהו ואני ממנו, ולכן הוחלט שאני יפעל עם הסיירת לכמה שבועות. אחרי חודש, נסעתי עם איתן בג'יפ שלו והוא ביקש שאשאר בסיירת עוד קצת, וכך השבועות התחלפו בחודשים רבים עד שכבר הפכתי לחלק אורגני מהכוח. אחרי תקופה של כשנה בסיירת, פגשתי בארז גרשטיין שוב, הפעם הוא כבר היה מפקד יק"ל, תת אלוף ואני סגן צעיר. הוא נזכר במבצע ההוא מדלעת ושמח לראות אותי קצין. העובדה שארז נזכר בי נתנה לי בעצם את הזכות שלא לעבור על ידו סדרת שאלות לגבי תפקידי בכוח ואיך אתפקד תחת אש – זה לא היה דבר זניח אז. ארז תחקר את הסיירת שוב ושוב, לא כל יום נכנסים לאזור כה מרוחק ומסוכן. הידע המקצועי של גרשטיין והדומיננטיות שלו השרו שלווה על כולם. בתחקיר היה גם גבי אשכנזי שהיה אז אלוף הפיקוד ולמרות זאת ארז ניהל את העניינים. הוא שאל שאלות בדיוק של שעון שווייצרי, ידע כל מטר בציר התנועה שלנו, ידע לשאול שאלות שרק מעצם השאלה הבנת כמה ארז היה לוחם ומפקד בקליבר אחר.
בכוח החילוץ שלנו היה קצין צעיר ממני בשם לירז טיטו. פגשתי אותו לפני המבצע והוא מסר לי ד"ש מידידה משותפת. חודש אח"כ הוקפצתי מהסיירת לפעילות מבצעית עם יחידה אחרת ולירז החליף אותי מספר ימים בזמן נוהל קרב של מבצע "צמצום תווך". במבצע נהרגו לירז, איתן ודוד גרנית. בזמן ההלם והאבל רועי קלר בא לעזור, להקשיב ולחזק. הוא משך אותי לסייע לו בהכנות למבצע של סיירת אגוז (מבצע "המוהיקני האחרון"). נפגשנו ביער ליד מתקן אדם, חזרתי איתו על כמה תרגולות ואפילו נתתי לו מתנה שהוא ביקש ממני – נעליים מיוחדות לקור (אני כבר לא זוכר איזה ומאיפה…). חלף שבוע ומתוך שנת הלילה הביפר לא הפסיק לצפצף – "כוח של סיירת אגוז נפגע בהתקלות, קצין הרוג בכוח". והנה, איבדנו חבר נוסף. רועי קלר נהרג.
עברו מספר שבועות, ונפרדנו מאגדת הצפון – "כוכב הצפון" כבה. ארז גרשטיין נהרג ממטען צד וכך נפלה אגדה נוספת.
מעט לפני היציאה מלבנון ומהשחרור שלי מקבע, עליתי לביצוע אחרון בגיזרה המערבית שאז נחשבה רגועה משמעותית מהמזרחית. הפעם הייתי לבד ללא צוות אורגני, אבטח אותי כוח קטן של שריון וחי"ר ואני התמקמתי על מצוק מעל הים, מחובר לכבל סנפלינג שלא אדרדר למטה. כח האבטחה היה בערך 300 מטר מאחורי מטעמי בטיחות וביטחון שדה. ברגעים הקצרים הללו נזכרתי בכולם ואפילו דמיינתי שהם כולם מאחורי.
עד היום, כל פעם שאני עובר ליד שטח סבוך והררי, אני נזכר בכולם.
