בתור שיריונר שעבד עם כל החטיבות בלבנון' הרגשתי לפעמים כמו אנתרופולוג שמגיע כל פעם לשבט אחר וצריך ללמוד מהתחלה את התרבות של השבט. כשאתה נמצא חודשים ארוכים עם יחידה' אתה לומד להכיר את דקויות התרבות הארגונית שלה, וזה מרתק לראות איך זה בא לידי ביטוי בעשייה היומיומית, גם המקצועית וגם התרבותית.

יש מלא ניואנסים קטנים לכל חטיבה, שרק מי שמגיע מבחוץ יכול לראות אותם. לפעמים חשבתי שאלו פשוט צבאות אחרים. מדהים איזה שוני בהתנהגות יש בין החטיבות. לכל חטיבה היתרונות והחסרונות שלה. היח"טיות של צנחנים היו ליגה אחרת מבחינת מקצועיות, משמעת ושקט, אבל רמת השביזות המופגנת שם הייתה מטורפת. אסור לך להראות שאתה נהנה או להתלהב ממשהו, זה היה פשוט לא cool וזכה לבוז מופגן.

גולני התייחסו חרא לכל מי שהוא לא גולני. במחשבה שניה, הם לא התייחסו חרא, פשוט היית שקוף, לא שייך, אורח. זה היה ברמה שהרגשת לא נעים להסתובב במוצב, ובגדודים הייתה תחרות הזויה למי יש יותר דפוק. מוסד הצעירות שם היה נוראי. מצד שני,ההתלהבות שלהם מעשייה מבצעית הייתה מדבקת, הם אשכרה רבו על פעילות.

גבעתי היו ילדים טובים סך הכל, ממושמעים, עובדים קשה, לא מתלוננים. אולי זה בגלל שהייתי רק עם פלוגת מסלול שלהם, אבל הערכתי אותם מאוד. נח"ל היו מצחיקים בטירוף, חלקו איתנו את הנובלס, את האוכל, את החבילות מהבית. נתנו תחושה טובה לכולם במוצב, נתנו לנו תחושה שאנחנו חלק מהם. הקטע הצבאי אצלם היה רק חלק מההגדרה שלהם, כאילו הצבא זה רק עוד משהו שהם עושים, כמו ללכת לעבודה. לא התייחסו ממש ברצינות לעניין החיילות, אבל החיילים שם גם היו ברמה אישית גבוהה מאוד. הם הבינו מאיפה נובע הצורך במשמעת, מה תרגולות באות להשיג, ולכן ידעו לעגל פינות רק במקומות שצריך.

אין ספק שלבנון שימשה כור היתוך אמיתי לצבא אחד, זה היה הסק"מ האמיתי.