לבנון בשבילי תהיה תמיד ארץ יפיפיה, חיטה שצומת לגובה שאין בישראל, שקט מחריש אזנים, ארץ בה הפכתי מנער לגבר, אבל לבנון תישאר תמיד ארץ ארורה ומקוללת, עם בוץ טובעני שהטנקים שלנו שקעו בו יחד עם צבא שלם למשך 20 שנים, ושבה נשארו כמה מחברי, בני 20 לנצח. פעמיים הייתי בלבנון. פעם אחת כצוער בבה"ד 1 ופעם שניה כקצין שריון צעיר מחטיבת ברק 188 גדוד 53. שירתתי במוצב שומריה, מעל הברך של הליטאני. ממול – הבופור בכל תפארתו. יחד איתנו הטנקיסטים היו במוצב החיילים הנהדרים של מסייעת 13 של גולני. חברה לוחמים, ששמרו לילה לילה על הטנק שלי מאחור בזמן המארבים.

חורף פברואר 1986. 3 שבועות אין לנו אספקה והנה בבוקר נכנסה שיירה למוצב והכינו לנו סוף סוף ארוחה נורמלית. קצת לפני התדריך היומי ליציאה למארב (שהיה לפני ארוחת הצהריים) אנו מוקפצים. "חטפו 2 חיילים", את יוסף פינק ורחמים אלשיך ז"ל. קפצנו לטנקים, בדרך עברנו דרך המטבח וכל אחד חטף משהו לאכול בידיו המלוכלכות, תוך כדי הריצה לטנק. בשער המתנו למ"פ של גולני שיגיע עם צוותו והנגמ"שים כדי לצאת למרדף. אחד מהמט"קים שהיה איתי ניגש למ"פ ואמר לו שאם הוא ואני נצא, לא ישאר קצין שיפקד על המוצב, אז מאיר, המ"פ של מסיעת 13 שהיה מפקד המוצב, ביקש שאני אשאר והמט"ק יצא במקומי. לא היתה לי ברירה. כל הגדוד שלי נלחם בימים הבאים בדרום לבנון. לא היה טנק אחד שלא פגע בחוליית מחבלים – חוץ משלי. נשארתי במוצב מאוכזב.

כשהגיעה שיירה עם ספר, ניצלתי את ההזדמנות כדי להסתפר. עליתי על סוללת העפר של המוצב והתיישבתי על העפר, לכוון מערב. לבד עם הספר. מתחתי פרושה כמעט כל דרום לבנון. נוף פסטורלי משכר ומשקר. אני יושב על כסא, בלי חולצה ומסתפר. מעלי מסוק קוברה של חיל האויר מטווח סוללת ארטילריה שישבה אי שם בצפון. שומעים את הפגז יוצא ואז רואים בכפר ממול – (לא אציין את שמו), ממנו נפתחה אש חזקה על כוחותנו שהרגה לנו חייל – את הבית ממנו ירו עולה באויר. עוד פגז, עוד בית עולה באויר, פגיעות בול. ואני באמצע המלחמה מסתפר על הסוללה, יושב בשורה הראשונה במקום הכי טוב, שומע עוד פגז יוצא ועוד בית מתרומם באויר. הכל מולי. מחזה הזוי. סיטואציה הזויה – מסביבך נופלים פגזים ואתה יושב בשורה הראשונה, במקום הטוב ביותר לצפות במחזה, בלי חולצה ומסתפר. כשאני חושב על זה, זה מזכיר לי את הסצינה ההזויה מהסרט "אפוקליפסה עכשיו", שבה יורדת ארטילריה נוראית וברקע מושמעת מוזיקה קלאסית של ואגנר. שלווה ופסטורליה אל מול אש ומוות (ולהבדיל אלף אלפי הבדלות ממלחין המוזיקה הזו – אנו שמרנו שם על ישובי הצפון).

גם היציאה מלבנון היתה חוויה שלא אשכח לעולם. לילה שחור ללא ירח, קור אימים, ניווט של עשרות קילומטרים בהובלת מחלקת טנקים הביתה. בלי GPS. זוכר את הלילה הזה, בשבילי זו היתה יציאת מצרים. זה היה הלילה הכי מפחיד בכל השהות שלי בלבנון. מחשבה אחת הדהדה בראשי לכל אורך הנסיעה: להחזיר אותם בשלום לאמהות שלהם. רק כעבור שנים רבות מאד הבנתי שזה הלילה בו לבנון הפכה אותי לגבר. כשחציתי את הגבול לישראל והעלתי את הטנק שלי על המוביל, ניגש אלי המג"ד אבינועם ( גבר שבגברים!) ואמר לי שהטנק שלי נראה כמו הטנק שלו אחרי הקרב בעמק הבכא ביום הכיפורים. הטנק שלי היה מפורק. פלטות הבזוקה והכנפיים התפוצצו מהבוץ, תאי זיווד נפלו לי מהתנגשות בקירות. הטנק נראה כמו עגלה. את מה שיכולתי להביא איתי הנחתי על התמסורות ומעל כל הערימה שמתי את התותח כדי ששום דבר לא יפול בדרך. בצילום רואים את הטנק שלי בלי כנפיים ופלטות – כשהוא היה עוד שלם יחסית.

זו היתה מחמאה ענקית שקיבלתי מהמג"ד, האיש שלחם עם קהלני ודור הענקים שגדלתי על סיפורי הגבורה שלהם באחד מקרבות הבלימה הקשים ביותר שידע צה"ל. כשהטנקים הועמסו על המובילים בדרכם לגדוד, עליתי על הטיולית ומיד שקעתי בשינה עמוקה. לראשונה מזה 4 חודשים יכולתי לישון. לדעתי זו הייתה השינה הכי מתוקה שלי מאז ומעולם. לא צריך להיות עם עין פקוחה או אוזן דרוכה לרשת הקשר בזמן מארב. שינה שקטה. התעוררתי בבוקר כשהגענו לגדוד.

לזכרם של חברי שלא חזרו משם וישארו בני 20 לנצח.