גם במארב בלי היתקלות יש לפעמים אקשיין

מאת: צחי הררי

"גם במארב בלי היתקלות ובלי תקלות, יש לפעמים אקשיין... אביב 1998, רובאית 13, מחלקה 2, גזרת טייבה. יצאנו למארב קטן ונחמד בנקודה חדשה, איפשהו בוואדי שבין עדשית אל-קוצייר לדיר סריין, לא ממש רחוק מטייבה. לא נתקלנו במחבלים ממש, אבל קרו כל מיני דברים מעניינים אחרים..."

גם במארב בלי היתקלות ובלי תקלות, יש לפעמים אקשיין…
אביב 1998, רובאית 13, מחלקה 2, גזרת טייבה, אני המ"מ ומפקד המארב.
יצאנו למארב קטן ונחמד בנקודה חדשה, איפשהו בוואדי שבין עדשית אל-קוצייר לדיר סריין, לא ממש רחוק מטייבה.
אירוע ראשון:
אנחנו יושבים בעמדות יום, שעת בוקר מוקדמת, פתאום רחש מוזר מפלח את האוויר ממש מעלינו. אני מטה אוזן, מנסה להבין מה זה? ואז שומע קול פיצוץ עמום רחוק מאיתנו. שניה אחרי זה אני שומע בקשר את החמ"ליסט בטייבה, בן-מחזור יקר, רן נוימן Ran Noyman קורא בקשר: "נפילות על טירנה! נפילות על טירנה!"
אני מבין ששמעתי את הפצמ"ר עובר מעלינו, ושעוברות 2-3 שניות קצרות עד שהוא מגיע לטייבה. פתאום שוב הרחש הזה באוויר מעלינו, אז אני לוחש לנוימן בקשר: "טירנה, קבל יניקה!" נוימן מקבל וקורא בכריזה בטייבה: "ספיגה", כך כמה פעמים עד שכל המוצב נכנס לספיגה.
באותו רגע חשבתי שזה מגניב… לפחות זה הוריד קצת מתחושת חוסר האונים שהיתה בידיעה שחברינו מופגזים ואין לנו איך לעזור להם. לא היו נפגעים. שמחנו לעזור.
אירוע שני:
קצת מאוחר יותר אנחנו שומעים ירי של טנק או משהו כזה ממש מעלינו, מאזור הכפר דיר סריין. אנחנו מבררים בקשר ומחכים לתשובה. בינתיים חושבים אולי ייצא לנו לצאת לאיזו הסתערות ספונטנית על כח של חיזבאללה.
חוזרים אלינו בקשר. מסתבר שזה כח צד"ל שיורה "ירי מונע" או משהו כזה. מתבאסים וחוזרים לנמנם.
אירוע שלישי:
אני לא זוכר אם זה היה בהמשכו של אותו יום, או למחרת – בערוץ הוואדי שמתחתינו, אנחנו שומעים קול פעמונים שמבשר על עדר עיזים השועט לעברינו. מעירים את כולם ונכנסים לכוננות שיא. מודיעים לחמ"ל, והמ"פ אופיר ליוויוס עולה מולנו בקשר. חלק מהעיזות מטפסות על הדופן בדיוק היכן שאנחנו מסתתרים בתוך סבך השיחים, ואף עוברות ממש לידינו במרחק ליטוף ממש. אנחנו מחכים לראות את רועה הצאן, והנה הוא מגיע – בחור צנום לבוש ברישול ו"חמוש" במקל. הוא נמצא בערך 30 מטרים מתחתינו. כמובן שמיד כולם מכניסים אותו בין כוונות. אני מבהיר לכולם לחכות ולא לירות עד להוראה מפורשת ממני. הרועה עצבני, צועק על העיזות שלו וזורק עליהן אבנים, כמה מהן פוגעות ממש לידינו!
עכשיו – דילמה. מה לעשות? האפשרויות הן:
  • כדור בראש – הוא היה מספיק קרוב אלינו כדי שנוכל לטעון בצדק שהיה חשש שהוא זיהה וסיכן אותנו. באותה תקופה זוהו לא מעט רועי צאן כתצפיתנים וסייענים של חיזבאללה. אם נהרוג אותו נצא מזה "חלק", ואולי אפילו "גיבורים".
  • לעצור אותו ולקחת אותו איתנו למוצב, ושם לשחרר אותו, או להעביר אותו לתחקיר שב"כ. אפשרי אבל מסובך, ויהיו לזה השלכות על המשך האפשרות שלנו לפעול בגזרה הזו, שרק נכנסנו אליה.
  • לוודא שהוא לא ראה אותנו ולתת לו להמשיך בדרכו.
בעמדה של הסמ"ח התותח שלי – איציק גור, היה לוחם-קלע דרוזי, שאדי מרזוק, בחור שקט ומקצוען, אז אני שואל אותו בקשר בלחש "מה הוא אומר? הוא מדבר אלינו?" והוא מתרגם לי שהוא מקלל את העיזות שלו ושהוא נשמע עילג וקצת "מפגר"… היתה לו גם הליכה צולעת כזו. אני מעדכן את המ"פ ובהתייעצות איתו ועם הסמ"ח החלטנו לבחור באפשרות השלישית.
אנחנו בטוחים שהוא לא ראה אותנו, ומאפשרים לרועה להמשיך בדרכו בצליעה ולקלל את העיזות שלו.
לקראת בוקר חזרנו לטייבה עם כל הכדורים במחסניות, ועם תקווה שבפעם הבאה יגיעו מחבלים אמיתיים ולא השטויות האלו…
שתף באמצעות:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *