חורף 98 והגדוד (75) עולה לקו ברכס רמים. אני כבר מט"ק ותיק ולכן נשלח לגלגלית – שם היה מוצב רק טנק אחד עם מחלקה של צנחנים/גולני. זה הולך להיות קו מלא אירועים מרים ונוראיים (גרשטיין ז"ל וההיתקלות של סיירת צנחנים הם המרכזיים שבהם), אבל בגלגלית יחסית רגוע ואנחנו נשאבים לשגרת מארבים, כונניות וכו.

לילה אחד ואנחנו בחיפוי לשיירה של סמח"ט 769 שעולה לבופור. התותחן שלי י' סורק בנוהל בארטישוק וכולם עסוקים בבליסה של מנות מארבים. לפתע זה קורה – הוא מזהה 2 דמויות עולות לכיוון הבופור בשטח "מת" מבחינת התצפיות שם. אני עולה בקשר מול המוצב – התצפית לא רואה כלום (כמובן), הקשת לא שומע כלום (כמובן) והלחץ מתחיל לעלות כי השיירה כבר בדרך ולא רוצה לעצור. תוך דקות כל העולם נמצא על הרשת – המ"פ שלי שנמצא בכלל בטייבה, המג"ד שלי שנמצא בעגל, מג"ד הרכס, הקמב"צ של החטיבה וכמובן הסמח"ט מהשיירה. כולם מנסים לשכנע אותי שאין כלום, אבל אנחנו רואים את שתי הדמויות ממשיכות לטפס. באיזשהו שלב אני חוטף קריזה וצורח על כולם בקשר לסתום את הפה ומתחיל לנהל את האירוע. מקפיץ את המוצב, עוצר את השיירה ופחות או יותר מודיע שאנחנו מתחילים לירות ולא מעניין אותי כלום.

אנחנו יורים סדרה והדמויות נעלמות במסך העשן והפיצוצים. המשך הלילה עובר ללא אירועים ואנחנו חוזרים למוצב באנדרלין שיא, מחכים לעידכונים. למחרת בצהריים אני מקבל עדכון מהקמ"ן שנערכות לוויות ביוחמור, הכפר הסמוך, מה שמצביע על כך שפגענו וכנראה הורדנו מחבלים. הצוות בטירוף של שמחה ואנחנו מקבלים הרבה כבוד מהגולנצ'יקים של המוצב. ההרגשה הטובה שלי תשאר עוד שבועיים עד שארד חזרה לחטיבה, שם אני מקבל חצי שעה שטיפה מהמח"ט (שמואל זכאי) על כך שירינו על חזירים ורק בגלל השטויות שלי שיירה מהירה נעצרה. המג"ד שלי לעומת זאת, מגבה אותי ואני ממשיך להתעקש שירינו על אנשים. כמה שבועות אחרי הירי שלי, ההאמר של המג"ד עולה על מטען בעיקול ה-J ובמזל רק הנהג שלו נפצע קל. הקו ממשיך עם אינספור אירועים, עד ש-188 מחליפים אותנו.

חזרה בגולן. בטקס סיום הקו, הצוות מקבל בקבוק שמפניה ואני מוכרז בתור המט"ק ש"החליט לנהל את הגזרה לערב אחד". הרבה שנים אח"כ עוד יצא לי לחשוב אם הייתי מעדיף שאלו באמת יהיו חזירים שירינו עליהם. התמונה של הדמויות מהארטישוק עדיין לא יוצאת לי מהראש. המג"ד, אגב, היה תמיר היימן , ראש אמ"ן היום ותותח על.