ה-6/7, יום ההחלפה עם עורב צנחנים בריחן. קמנו בבוקר, מאד מוקדם, עם הרגשה ששום דבר לא יכול לעצור אותנו מלהגיע הביתה. אחרי שני ימי קרב באותו שבוע היו התראות וחשבו לדחות את ההחלפה. עשינו סיור אחרון במוצב , הצטלמנו בכל העמדות ויצאנו – צוות ותיקה עורב גולני – לפתוח את הציר מריחן לעישייה (בשאיפה בפעם האחרונה!).

הרחנו כבר את הסוף והיה מצב-רוח טוב. הגענו לעישייה, קיבלנו את הצנחנים והובלנו אותם בשיירה לריחן. הגענו אחרי הצהריים חזרה, החננו את הנגמ"שים בכניסה למוצב ריחן של צד"ל שהיה ממש ממול. הצנחנים התחילו לפרוק את שתי המשאיות שלהם במוצב, ואנחנו פרקנו רגלית מהנגמ"ש והמתנו מחוץ למוצב לפלוגה שלנו, שייצאו לאחר שיחתימו אותם על הציוד, ואם אפשר, על הדרך, יהיה נחמד אם יעלימו להם כמה פק"לים, לפני האימון שלנו בנבי מוסא. ראיתי את יובל, בן צוות שלי יוצא מהנגמ"ש. אמרנו זהו, נגמר! אין סיכוי שאנחנו לא יוצאים מפה היום.

עוד לא הספקנו להגיד את זה ופצמ"ר נפל שני מטר מאיתנו. עוד פעם הכריזה מהמוצב התחילה להשתולל. כוננות ספיגה. שתי הפלוגות נכנסו לתוך חדרי הביטחון בריחן. מ"פ רביב ניאגו ביקש מאיתנו – עשרה חיילים מצוות ותיקה ובניהם גם נחשון וקסמן ז"ל, בן פלוגה שלנו – שנקדם את הנגמ"שים בכ-100 מטרים לכיוון המוצב, נפרוק ונשאר מסביב לאבטח את הנגמ"שים מבחוץ. קפצתי מהנגמ"ש עם ג'נטקס, אני זוכר שכל אותו הזמן היה לי קשה לזהות אם הבומים זה נפילה או יציאה או פצצות חצי טון שחיל האוויר הפיל ליד סוגו'ד. די חפרתי למוטי שטרית ששכב בשוחה לידי.

במכת האש הראשונה נהרג אודי, סמ"פ הצנחנים – פצמ"ר פגע ישירות בעמדת המפקד בנגמ"ש שהיה ממש לידינו. חייל נוסף נפצע. האש של חיזבאללה היתה מגוונת – צלפים מהמסריחה, סאגרים והרבה פצמ"רים. בקיצור, די קטשו אותנו לפחות, עד 22:30 בלילה. כל הזמן הזה נשארנו לשכב חשופים מחוץ למוצב והיה קשה לראות את סוף האירוע באותו ערב. בסוף, ב-1:00 בלילה, הגיע האישור שאנחנו יוצאים עם השיירה חזרה לארץ!

שיירה איטית ומעייפת. בסוף הגענו לדודה מרי שחיכתה לנו עם עוגה והכניסה קצת שמחה בלב. הגיע התור שלי לטלפון, התקשרתי הביתה להורים שלי, השעה שלוש וחצי לפנות בוקר, אבא שלי ענה. אמרתי לו, "אבא, זהו! יצאנו!". הוא אמר "יופי אני שמח". אמרתי לו תביא שיביא לי רגע את אמא. "עזוב היא ישנה". אני זוכר שזה היה לי קצת מוזר ודי השתתקתי כי יש לי אחלה הורים.

היום בדיעבד אני יכול להבין את אבא שלי שלא הבין על מה כל ההתלהבות שלי, הרי בחדשות היה פרסום יבש של : "עוד יום של קרב בדרום לבנון". מסתבר שלאילת זה לא הגיע.

אני מצרף תמונה שלנו מאותו בוקר אופטימי בריחן, ה-6.7.1994