4.2.1997, בערך שנה וחצי בצבא, באותו יום שלישי אני בבית, רואה 'רמת אביב ג'. פתאום פורץ מבזק חדשות ומתחילים לרוץ דיווחים על התנגשות שני מסוקים מעל שער יישוב. אנחנו במסייעת 50 של חטיבת הנח"ל, פלוגת משימות בקו לבנון, מוצב זרעית. 3 צוותי משימה, 2 צוותים במוצב, צוות אחד בבית. ואז טלפון, מחר חוזרים למוצב. 2 הצוותים שהיו בנוהל קרב יצאו לפנות באסון המסוקים והצוות שלנו חוזר מהבית לביצוע המשימה במקום אחד הצוותים שיוצא להתאוורר בבית. יום א', 9.2.1997 לפנות בוקר, צוות ראשון מתריע של מחלקת דרגון 8 מתמקם בתצפית לתוך הוואדי. מדובר בואדי נפחא בגזרה המערבית, שממוקם למרגלות הכפר זבקין, איזור שנראו בו מחבלים כמה שבועות קודם, בנוסף התראות חמות על פיגוע מטענים גדול שמתכנן חיזבאללה.

מכיוון שהואדי מאוד מסוכן לירידה ולא אושר לנו לרדת בחושך, עם אור ראשון הצוות שלנו, מחלקת מרגמות 7, מתחיל לרדת למטה. ירידה מטורפת, אין דרך אמיתית לתאר אותה. מגיעים למטה ובהחלטה של אינטואיציה חזקה, לא יודע איך לקרוא לזה אחרת, מפקד הכוח, המ"פ ערן מקוב, מחליט לשנות את נקודת המארב, חותך את הואדי וממקם אותנו כ-70 מטר מהנקודה המקורית, בצד השני של הואדי. אנו נכנסים להטמעות יום, סבבי שינה , סנדביץ' עם קבנוס חרדל, שוקולד, פירורי ערגליות ושקדי מרק. במהלך הישיבה בשיח אני שומע מצד ימין שלי דרדור אבנים. אני אומר למקוב, שנינו סורקים במבטים את השטח ומגיעים למסקנה שהרעש הגיע מפכפוך מים של בריכה קטנה שהייתה לא רחוקה מאיתנו.

השעה 14.30 בצהריים. בלי התרעה מוקדמת נפתחת עלינו אש תופת. כדורים שפוגעים מול הרגליים ושניות אחר כך צעקה ראשונה של גפני, "נפצעתי". תוך כדי אש תופת, אנחנו מחזירים אש לכיוון אבל בתכלס לא לגמרי יודעים מאיפה חוטפים. פתאום אני מרגיש כמו זרם חשמלי מתחת לכף רגל שמאל הנשק עף לי מהיד ורואה שהחרמונית שלי מלאה דם. מוריד את החרמונית מהר ורואה פצע כניסה בירך ופצע יציאה גדול בצד, מלא דם. לקחתי חוסם עורקים וכשרציתי למתוח אותו היה לי כאב ביד וראיתי דימום חלש, חשבתי שחטפתי רסיס אבל מסתבר שיש פצע כניסה ופצע יציאה. משכתי בחוסם העורקים עם היד השניה והוא נקרע. כאשר הסתובבתי בנסיון לטפל בעצמי ראיתי מחבל מציץ מעלינו כ-50 מטר על המצוק, מרסס ומסתתר מאחורי הסלע. עידו בר שישב מעליי עם הפנים לכיוון המצוק חטף כדור בלסת ועף אחורה לידי, תוך צעקה שמבקשת נקודת לחיצה לעורק הצוואר.

בנתיים, מקוב עם פורסט דח המאגיסט ועידן צנציפר הסמל כבר יצאו מהשיחים. צעקתי למקוב שיש מחבל למעלה, מקוב ביצע ירי לכיוון ומשם השתתק הירי. כל אותה העת נמשך ירי פצמ"רים. ביקשתי חוסם עורקים אחר, לא זוכר מי זרק לי, ביצעתי על הירך חסם עורקים. וכך כוח של 12 לוחמים, שמתוכו 7 פצועים, נשאר לתפקד בשטח. יוגב זינגר פצוע, אמיר גפני פצוע, עידו בר (חובש) פצוע, יניב קליין מבצע עליו נקודת לחיצה בצוואר. אני פצוע, מתן ציזלינג (חובש) פצוע, מחדיר אינפוזיה לעידו קציר שגם הוא פצוע. עידן צנציפר למרות הפציעה יצא להסתער .

ד"ר נדב דבידוביץ' (היום פרופסור) במארב ראשון בחיים, מתזז בין הפצועים ומטפל ככל שניתן. כמובן שאי אפשר לחלץ את הפצועים לנקודת החילוץ שנקבע מראש. כשעה וחצי לאחר ירי הנק"ל כשעדיין מתפוצצות סביבנו פצצות מרגמה, מטוסי ומסוקי חיל האויר מגיעים לחפות מהאויר. כמו בסרטים, אני רואה משמאלי מסוק בלאק הוק מגיח בטיסה נמוכה מאוד מתוך הואדי. מקוב מסמן לו בידיים כאילו הוא מכוון פול טריילר ברוורס איפה לנחות, והטייס מבצע נחיתה הירואית באיזור, שאם מישהו היה אומר שמסוק יכול לנחות שם, היו צוחקים עליו. עולים למסוק 3 פצועים ולי אומרים להמתין רגע, כי קודם רוצים להעלות פצועים קשים יותר. המסוק כבר מתעקב על הקרקע יותר מידי זמן עד שהמכונאי המוטס מסמן לי לבוא. עם כדור ביד וכדור בירך אני מדדה למסוק. הדלת נסגרת, ואז פיצוץ אדיר כ-50 מטר מהמסוק. המסוק ממריא וזו התמונה האחרונה שלי מלבנון.

כשעוברים את קו הגבול, אנשי צוות האוויר מעדכנים אותנו שאנחנו בארץ. אני חושב שלא היה אחד שלא נשם לרווחה ברגע הזה וידענו שאנחנו נהיה בסדר, בעוד פצועים נוספים וחברים עדיין שם, בעומק לבנון. הגענו לבית החולים בנהריה ונכנסנו מיד למיון, מישהו נתן לי טלפון נייד להתקשר להורים. התקשרתי ואמא שלי ענתה, ביקשתי ממנה לדבר עם אבא. הוא לא היה בבית. סיפרתי לה שנפצעתי, חטפתי כדור ביד וכדור ברגל וסך הכל מרגיש ממש בסדר ושיגיעו כשיוכלו. רגע לפני שנכנסתי לניתוח ההורים שלי הגיעו. אבא שלי ניגש אלי ואמר לי שהוא לא היה יכול לבקש מתנה טובה יותר ליום הולדתו, שחל באותו היום (ברור שלא זכרתי בכלל).

יצאנו מהאירוע הזה עם 7 פצועים, בנס אף אחד לא נהרג. הצוות הזה הפך למשפחה שניה. אף אחד שתספר לו את הסיפור הזה, שלא חווה את לבנון, לא יצליח להבין באמת מה עברנו בימי לבנון. הפכנו לאחים לדם ולנשק שם בעומק לבנון, באותו ואדי, לעולם.