שנת 90 אני פחות משנה בצבא חודש וחצי בתוך הקו בכאוכבה . המתואר כאן הוא הקרב הראשון שלי מיני רבים בלבנון ובגזרות אחרות בשלושים השנים הבאות וזה שהשפיע עלי יותר מכל האחרים ומתואר מזוית הראיה האישית והפרטית שלי.

אני בסבב שינה. מכה ברגל, מתעורר, שומע את המ"פ יובל לוחש "4 מלוכלכים נעים מצפון לדרום". מרים ITT ומזהה את המטרה שלי, הם מתקרבים, אנו ממתינים. שומע נקירה, פותח באש. גם המחבלים. ממוקד במטרה שלי, הוא לא נופל (מסתבר שצרור אורך ממינימי מצליח להחזיק את גופו באויר). מחליף שרשיר לקראת צרור רוחב, שומע צעקת "נפגעתי" מצד ימין, מעצוררר, פותח מכסה, מחליף שרשיר, מכה, דריכה – מעצור. מחליף קנה, לא עובד, מחליף שן חולצת, לא עובד (בדיעבד לומד כי המקלע חטף כדור בבוכנת הגזים). המגיסט הימני חטף כדור, אני מבקש שיגלגלו אלי את המאג. ממשיך בצרור רוחב. התחמושת נגמרת, אני מבקש מהחובש שמטפל במגיסט (שניהם חברי לצוות מהטירונות) להעביר לי תחמושת מהאפוד של הפצוע. ממשיכים בחילופי אש ארוכים מאוד עם המחבלים. היכון להסתערות (בראש עוברת ההחלטה שאני לא קם), פקודת קדימה הסתער בהליכה (כמובן שאני קם), יוצא להסתער עם מאג ושרשיר של 15 כדור, האפוד מלא ב-1000 כדור בשרשיר של 5.56. מסתערים בהליכה תוך כדי טפטוף אש, חושך מצרים, צועק למאגיסט שמאל (גיא המגיסט האגדי והכי ותיק ביחידה) שאני מצמצם אליו לקחת את סרט הנותבים. ממשיך את ההסתערות תוך כדי תנועה לשמאל, מגיע לגיא וברגע שאני פותח את הפאוץ' שלו הוא מתמוטט לקרקע. המאג שלי חוטף צרור, הקת מתנפצת והמאג נופל. מרגיש ואף רואה את הנותב הירוק חולף סנטימטר מפני, מתגלגל ליד גיא, מוציא את המאג שלו מידיו המתות, שומע את המ"פ צועק "קדימה הסתער!", מתרומם, 10 מטר מלפנים מחבל מתרומם מאחורי בולדר ויורה עלי. מסתער עליו תוך כדי ירי וצעקה, לוחץ על ההדק, שלושה כדורים נורים, נגמר השרשיר, נותר ללא תחמושת (גם אני לא פוגע), זורק עליו את המאג תוך כדי הסתערות, שולף רימון ראשון שולף נצרה, ממשיך להסתער, המחבל יורה עלי, לא מבין איך הוא לא פוגע, פחות משני מטר ביננו, אני מפיל את הרימון לידו ומתגלגל מאחוריו. הרימון מתפוצץ והמחבל מת, אני עובר את קו המטרות ושולף את הרימון השני, שולף נצרה וממתין לפקודות להמשך בקריעת ברך.

שקט…צועק בשמו של המ"פ ומחכה לפקודות להמשך. שקט. שוב קורא "יובל!", ואז שומע ברזל פוגע ומתגלגל לידי. פיצוץ אדיר, רימון מתפוצץ לידי, אש, עשן, חום, הדף נוראי. לא נפגעתי, אפילו לא סריטה, אבל ההדף מוציא אותי משיווי משקל. אני לא זוכר מהיכן הסתערנו, מאבד חוש כיוון אבל מבין שיש לפחות עוד מחבל אחד. רוצה לזרוק עליו את הרימון אך מפחד לפגוע בחברי (אז לא ידעתי שמלבד הקשר שעצר לאחר שנגמרה לו התחמושת כל מי שיצא להסתערות נהרג). קורא שוב בשמו של המ"פ ומיד צרור פוגע לידי. אז ורק אז מחלחלת לה ההבנה שנותרתי לבדי ללא נשק מתפקד – המאג לידי אך ללא תחמושת מתאימה. הרגשת התסכול וחוסר האונים נוראית, מחזיק רימון ללא נצרה בידי. חושך מצרים, לא רואה כלום, אני משלים עם העובדה שאני לא יוצא מכאן חי. לפי הצרור האחרון שפגע לידי אני מבין שהם יודעים היכן אני, אני נפרד מהחיים בהשלמה מרה ורק מקווה לקחת עוד אחד מהמחבלים איתי. נצמד לבולדר, התוכנית שלי היא שברגע שהמחבלים ינסו לצמצם אלי טווח, להסתער, להצמד לאחד מהם ולשחרר את מנוף הרימון.

הדקות חולפות והדממה הופכת כבדה, עד היום אני לא יודע כמה זמן עבר ואני עם רימון ללא נצרה ביד, אבל לפתע שומע פקודות בעברית. כוח מהמארב המתריע וצוות החילוץ מגיעים לסייע. אני ללא קשר. בשלב מסוים אחד הלוחמים בצוות החילוץ כמעט יורה בי. אני צועק אליהם, מגיע אלי חובש ועוד כמה לוחמים שבודקים אם אני פצוע, אני אומר להם שאני בסדר אבל יש לי רימון ביד וזרקתי את הנצרה. הם מתרחקים. בסוף מגיע אלי קצין ועוזר לי לגלגל איזו חבלה סביב מנוף הרימון. קטיושות מתחילות ליפול באזור. ברגע זה לאחר שנפגעו לי שתי נשקים והשלישי נותר ללא תחמושת נגמר הקרב, אך לא המארב. נשארים עם כח החילוץ להמשך המארב עד אור יום ואז פותחים בסריקות. מאז, כמעט ולא חולף יום שבו אני מנסה לשחזר מה קרה ומה יכולתי לעשות טוב יותר.