הגדוד כבר ממוקם היטב בפעילות המבצעית במוצבים בגזרה המזרחית בלבנון, המפקדים והלוחמים התחברו לצוותי הקרב במוצבים – החי"ר, התצפיות, אנשי הלוגיסטיקה, הארטילריה, הרגמים, המודיעין ועוד. אני כבר אחרי סבב בכל במוצבים ובסה"כ בתחושה טובה, ושהלוחמים עושים עבודה מקצועית איכותית. המפג"ד יושב במחנה 'עגל' ומשימתו העיקרית היא "עורף לוגיסטי למוצבי הרכס ולייתר הטנקים בגזרה, חניכת צוותי הטנקים והשתתפות בפעילות מבצעית בגזרות השונות". חודש פברואר מגיע ואיתו הקור הצפוני ועוד יותר, הקור הלבנוני, סוגיה שאיתגרה את כלל הכוחות הפועלים בגזרה. ההכנות לחורף הינן מיוחדות ובהתאם, הצוותים זוכים לציוד מיוחד, לאוכל משודרג, לערכות מארבים ועוד.

בשעת ערב אני נמצא במפג"ד ומתארגן עם עצמי לעוד ליל פעילויות בגזרה. בשעה 18:00 לערך אני עושה את דרכי לשירותים, מרחק 20 מ' מהמשרד, ובדרך מזהה הבזק לא ברור מהשמיים. אני משוכנע שמדובר בפצצת תאורה שנורתה, אך בדרך כלל מעדכנים אותי לפני. חוזר למשרד, מתקשר לחמ"ל הגדודי ומבקש לדעת מדוע לא עידכנו אותי בירי התאורה? עידו, הקמב"ץ הגדודי, אומר לי שהוא בודק ויעדכן, כי גם הוא לא מכיר. בערך דקה לאחר מכן עידו מתפרץ למשרדי וממלמל משהו – עידו קצין רגוע בדרך כלל – לא מצליח לומר את דבריו אבל אני מצליח להבין משהו כמו "המסוקים…". אני קולט באחת את הסיפור, קם, רץ החוצה ומכריז "הקפצה". לג'יפ שלי מגיע במהירות ניר, קצין החימוש הגדודי, וראובן, הקשר חפ"ק מג"ד. אני עולה, מניע ומתחיל בנסיעה לכיוון הכללי שממנו זהיתי את ההבזק ההוא. הכיוון הוא מעיין ברוך ובדרך, בנסיעה מהירה מאוד, מתחילים דיווחים על המסוקים ברשתות הקשר. ממעיין ברוך ממשיכים לכוון שאר ישוב, אני מגיע לשער הישוב ויחד איתי מגיע ג'יפ מג"ד 601 – קטורזה. אני פונה שמאלה לציר ההיקפי של הישוב והוא פונה ימינה. אחרי עשרות מטרים אנחנו מזהים להבות ואני נכנס עם הג'יפ לתוך חצר אחורית של בית. פורקים מהג'יפ ורצים לכיוון הלהבות. ואז באחת נחשפים למראה הנוראי, שלא עוזב אותי לרגע עד היום. בית בישוב שעולה בלהבות וברור שמסוק נפל לתוך הבית. אני שומע קולות מוזרים – ספק זעקות, ספק רעשי השריפה – ו"בום" עוד פיצוץ, שמרחיק את שלושתנו מהלהבות. רצים לחצר ואני מזהה אדם שעומד בחזית הבית, המום לחלוטין ואומר שרק יצא לרגע מביתו! ממשיכים לרוץ לבוסתן שמסביב לבית ואז מחזה נוראי: עשרות גופות מונחות בסדר מופתי, כאילו מישהו סידר אותם. ניר, קצין החימוש, הופך גופה אחת שהיתה עם הפנים לאדמה ומזהה את נגד החימוש שלו, רב סמל שגיא ארזי ז"ל. ליד הגופות הרבות אנחנו מזהים עשרות קיטבקים, תיקים וציוד רב.

אני קורא לניר ולראובן הקשר אליי. למיטב זכרוני, אני מחבק אותם ואומר להם "זהו, התמונה ברורה, בואו נדווח ונתארגן". עולים לג'יפ ומתחילים תנועה לכוון קיבוץ דפנה. אנחנו מתקרבים למסוק השני, מבינים לעומק את גודל האסון ומשם אני מחליט לחזור חזרה לגדוד. בדרך אני מבקש מהקמב"ץ שידאג שכל המטה יתכנס בחמ"ל ויקשיב לפקודות שלי. אני עוצר בצידי הדרך, איפשהו על גדר המערכת, חושב מעט, פותח פנקס ורושם מספר דברים לקראת מתן הנחיות למפקדת הגדוד. כשכולם בהאזנה, אני מסביר בקול "עמוק", באופן סדור ובתעצומות נפש שלא ברורות אף לי, שאירע אסון נוראי וישנם הרוגים רבים. המשימות הן כרגע, ראשית, לסייע בכל הדרוש לפינויי הפצועים והחללים. שנית, לעדכן את חיילי הגדוד באסון שאירע בכדי למנוע שמועות. שלישית, ליצור קשר עם כל חיילי הגדוד שבחופשה ולהחזירם לבסיס. רביעית, מבקש מקצין הקשר לדאוג שכשאני מגיע לגדוד, יקשר אותי עם המפקדים בפעילויות השונות.

משם אנחנו נוסעים למחנה ה'עגל' ושם אני מזהה חבורת לוחמים, מפקדים, חיילים, חיילות המומה ומבולבלת. אני מנחה את מ"פ המפקדה לכנס את כולם לשיחה שלי ובשיחה אני מעדכן על שהתרחש. במקביל מנחה על ריכוז חיילים, ציוד, רכבים, אלונקות וכל שניתן לנקודת האירוע. חשוב לציין, במחנה ה'עגל' נמצאים חיילי מפקדת הגדוד, חיילי עורף גדוד הרכס, חיילי עורף פלחה"ן נח"ל שנמצא במוצב דלעת. חיילי הגדוד נרתמים למשימה ורכב אחרי רכב יוצא לאיזור התאונה עמוס חיילים, קצינים, נגדים ועוד. מלאכת פינוי הנפגעים קשה פיסית, קשה נפשית ולזה תוסיפו קור שעוצמתו זכורה לי עד היום. כולם פועלים כמו מכונות, מדי פעם נשמעים עוד קולות נפץ של התפוצצויות, מהציוד שהיה על המסוקים. אני מזהה את חייליי, מחבק אותם, מעודד אותם ומבקש ממי שלא יכול לעמוד במשימות הפינוי שיחזור לגדוד. ברורה לי התמונה הכללית וברור לי שכעת נדרשת מנהיגות מפקדים בשטח וכך פעלנו – רצנו על אוטומט ללא יכולת לעכל את שהעין רואה והלב מרגיש. אני נוסע לגדוד שוב ומבקש ממ"פ המפקדה, יחד עם השליש ורס"ר הגדוד, להמתין לי שם. אני מגיע ומתדרך אותם להתכונן ליום שלמחרת, בעיקר התארגנות ללוויות. הכנת כוחות, הכנת מדים, הכנת היסעים, הכנת מזון וכו. רס"ר הגדוד, אדרי, איש מנוסה עם יכולות אישיות גבוהות, נשאר אחרי התדרוך ואומר לי "המג"ד, זו עת קשה, תתעסק בגדוד, בחיילים, בלחימה, ואני אארגן את כל שדרוש ללוויות ובעיקר לחיבוק המשפחות". אני מחבק את אדרי, חיבוק שהייתי זקוק לו יותר ממנו ואומר לו "הרס"ר, תהיה חזק בשביל כולנו".

השעות חולפות, מלאכת הפינוי נמשכת. הגופות מופנות למוסך הצבאי בסדנת קרית שמונה. שם ראוי לציון האירגון המופתי – סככה ענקית אליה הוכנסו כל הגופות שהגיעו ונפרסו בסדר מופתי. כל גופה עם שלט לידה, מכוסה בשמיכות וניראה כאילו מישהו מבקש שלא יהיה להם קר מדי. לקראת השעה 2-3 לפנות בוקר מבקשים מהיחידות להגיע עם נציגים לזיהוי החללים. אני לוקח איתי את השליש ועוד חייל או שנים מהפלוגות כדי שיסייעו במלאכת הזיהוי. מכניסים אותנו אנשי שלישות הפיקוד עם גורמי הרבנות לזיהוי. מצטער, אך חייב לפרט גם כאן. הסככה, כפי שאמרתי, היתה מאורגנת באופן מופתי, אנשי הרבנות וזק"א נמצאים בפנים ומובילים אותנו לאלונקות שמונחות על שולחנות. עומד איש זק"א עם מנה חמה ביד אחת, ניירות ביד השניה וצועק מספר אישי…, שם החייל…, מוכנים! מרים את השמיכה ואנחנו נדרשים לזהות! מזהים, המומים, דרוכים, שקטים וכך ממשיכים הלאה.

אחרי המלאכה הנוראית הזו, אנו יוצאים בשקט מופתי לבחוץ. אני מחבק את פקודיי ומנסה להירגע יחד איתם. אין זמן, ממשיכים. נוסעים חזרה לגדוד ולקראת 4 בבוקר לגדוד יש 5 חללים מזוהים ועוד 2 גופות שטרם זוהו על פי הכללים, ואלו מוטסות למרכז הארץ. כולם עדיין פועלים על אוטומט – רצים, דוחפים, מפנים, מסייעים וכמו שלי אין זמן לעצור ולחשוב, כך גם לייתר. אני מבקש לדעת מה סטטוס של יצירת הקשר של החיילים משפחותיהם בכדי להוריד לחץ בבתי המשפחות, השליש והקמב"ץ נותנים לי תמונות מצב. אני שוב מעלה את כל הצוותים במארבים לרשת הקשר, מדבר איתם על האסון ועל כך שכעת הם נדרשים להיות עירניים שבעתיים, שכן לצד השני אין עצב – הם רואים במצב כהזדמנות לפעולה. לקראת 5 בבוקר, אני אומר לרינת הפקל"שית שאני שם את הראש בחדר לחצי שעה. נכנסתי לחדר, נזרקתי על המיטה עם המדים והנשק, ובהיתי בחשיכה. מחשבות, חיוכם של חייליי וחבריי, דמעות, שקט. ואז רינת דופקת בדלת – "המג"ד, המג"ד ביקשת להתעורר!". אני יוצא ואומר לה "הכל בסדר, תודה". אנחנו מנהלים שיחה קצרה על האסון והיא פורצת בבכי.

ביום שלמחרת, הגדוד ערוך ללוויות בניצוחו של אדרי ובסיוע רב של מפקדת חטיבה 7. אני נוסע ללוויה של שגיא ארזי ז"ל, לשם מגיע גם הרמטכ"ל, אמנון ליפקין שחק ז"ל. אנחנו נפגשים שם והוא מנסה לעודד את רוחי, אך לי ברור שרוחו גם עברה טלטלה ואני משיב לו "המפקד, רוחינו איתנה וגדוד 75 ימשיך לבצע את משימותיו בשליחות צה"ל והעם". אני מגיע למשפחת ארזי סמוך למסע הלוויה ומחבק את האב, האם ויתר בני המשפחה ובוכה איתם על כאבם הנוראי. אני עומד בפתח קיברו הטרי של שגיא וסופד לראשונה בחיי את מותו של פקודי. מקריא מהכתוב שהכנתי, ספק צועק, ספק בוכה, ומנסה לשמור על קור רוח נדרשת של מפקד. אני יודע שאלפי עיניים נשואות אליי וחשוב לי לשדר עוצמה אנושית כלפי כולם ובעיקר כלפי חייליי. הדמעות קפאו להן, והמילים נשמעו מהדהדות, כאילו מנסה לצרוח "איך", "למה" ועוד. וכך נכחתי בלוויות נוספות ובאלו שלא, ביקרתי בבית המשפחה במהלך השבעה. בית אחר בית, משפחה אחר משפחה ועם כולם מתחבק וכואב את כאבם הנוראי.

הגדוד איבד באסון 7 מהלוחמים – סגן שגיא ברקוביץ, סגן דביר לניר, רב סמל שגיא ארזי, סמל ראשון ניר בן חיים, סמל פאדי קזאמל, סמל ולדיסלב מיכאלוב וסמל ראשון אביב גונן, זכרונם לברכה, ויחד איתם ניספו באסון 73 לוחמים.

הלילה ההוא, הדקות, השעות, הימים והאירועים של אותה תקופה חרוטים בליבי. אובדן של חברים לנשק, פקודים, הוא נוראי. זכיתי להוביל את גדוד 75 באותם ימים עם תחושת הגאווה שבלהיות שייך למשפחה מופלאה של לוחמים. השייכות לחבורת המפקדים והלוחמים של צה"ל באותם הימים, היא זו שחיזקה אותי כמפקד כל העת. כולנו פעלנו במסירות אין קץ, תוך הבנת השליחות הלאומית, השלמה עם גודל וחשיבות המשימה, ועשינו זאת בחרדת קודש למען עם ישראל ומדינת ישראל. כולנו עשינו הכל על מנת לעמוד במשימות ולהשיב את חיילינו בביטחה לבסיסם, לביתם, למשפחתם. הלילה ההוא הוא אחד הלילות המשמעותיים בחיי כאדם, כחייל, כלוחם וכמפקד בצבא ההגנה לישראל! הלילה ההוא עיצב את המשך דרכי בשירות הצבאי בסדיר ובמילואים והשפיע רבות על דרכי כאדם וכאזרח. יהי זכרם ברוך!