הבוקר, לפני 29 שנים נהרג בירידה מגמבה, חיים חנוך, שהיה חבר יקר ואהוב מאד שלי. הוא החבר היחיד שלי שעד עידן הפייסבוק לא ראיתי בשום מקום שמישהו כתב עליו או הזכיר אותו (וגם עכשיו מעט מאד). אף פעם לא הנציחו, פארו את מעלליו, או שיבחו אותו. וזה כל כך מתאים לו, וזה כל כך לא הוגן. על יצחק, נדב, שי, יוסי, משה וחברים אחרים יש ספרים, סרטים, מצפים, אנדרטאות וריצות ניווט, ורק על חיים (ועל רבים שכמותו), אין.

חיים היה חבר נפש שלי בכיתה י"ב באופקים. הוא לא שמע באוזן אחת, וכמה חודשים לפני הגיוס התלבט אם לגלות את המום לצבא או להעלימו. הוא החליט לא לדווח, והתגייס לגדוד 13 של גולני. המון מכתבים קיבלתי ממנו, גם מהימים האחרונים במוצב, אגרות קצרצרות על רקע הנוף המהמם של הרי הלבנון, ד"שים זעירים של אדם שלא אוהב לכתוב ולדבר, חייל שבעיקר בעיקר שותק, ושתמיד מחייך. חיים היה אחד האנשים הכי ענווים, הכי מיוחדים, הכי שקטים, והכי מסייעים בלי לומר מילה – שאי פעם הכרתי. אהבתי אותו מאד מאד. הוא בעיני הדוגמא הקלאסית לרקפות שצצות בין הסלעים, לאנשים הפשוטים, שללא הגה, ובלי לפרסם או לכתוב, הגיעו לגולני, גבעתי, שריון, או באו להיות נהגים ואנשי חימוש. הם לא היו קצינים, לא מפקדים ולא מאף אליטה נכבדת, רק התנדבו בשקט ונעו בין תיילים ממעידים, שכבו בגשם ובשלג במארבים אין סופיים, השתינו בבקבוקים, כעסו, פחדו, לקו לפעמים בהלם קרב, ובזמנים אחרים בישלו לוף מטוגן ומסריח לארוחות ערב. הם עשו את זה בשקט וביעילות, לפעמים בכעס, אך תמיד בלי לשאול שאלות, כי הבטיחו להם שאנחנו שומרים על יישובי הצפון. ובשביל זה הם באו.

חיים, בן אופקים, נהרג בהתפוצצות מטען בירידה מגמבה בעשרים לאוקטובר 1991, ביחד אתו נהרג נדב ישראלי מקיבוץ צובא ונאיף אל הייב מטובא, ואת שלושתם ניסה להציל נתי בן מנחם מקרני שומרון וחברים שאיני מכיר, ממקומות אחרים, אך לשווא. המשפחה של חיים, שעלתה מהודו, תמיד שתקה. שתיקה כאובה, חזקה, כמו אדמה רמוסה שבולמת את הלבה בתוכה, כדי שלעולם לא תתפרץ – שלא תפגע באיש. ההלוויה הייתה דמומה, ההשבעה הייתה מאופקת עד שתוקה. הוריו נעמי ומיכאל, הטביעו בתוכם את היגון, והמשיכו בשקט את חייהם, בדיוק כמו בנם שתמיד שתק ועשה את המוטל עליו. מיכאל ז"ל נפטר לפני כמה שנים והיגון דחוס בתוכו כמו צעדיו האיטיים והמוקפדים.

כבר עשרים ותשע שנה, שאנו, החברים, משתדלים להגיע לבית הקברות באופקים בי"ב חשוון (תמיד מגיעים גם חברים מהפלוגה, ודורון יונה, המ"פ של חיים שעדיין פצוע קשה מאד מהאירוע). אנו פוגשים את נעמי, אמא של חיים, ממלמלים את התהילים, טופחים על השכם של החבר'ה, מתחבקים, ונוסעים בחזרה, לשבת בנינוחות עם הילדים על הספה, לעבוד במשרד, לטייל בחופשים, ולקטר על הממשלה, הפוליטיקה, המצב, והפקקים בכבישים. והשנה, המשפחה עולה לבד היום, ואתמול הגיעו כמה חברים, ואני לא יכולתי להגיע. אבל פתאום הרגשתי שלפעמים החברה הישראלית לא מספיק מוקירה תודה לנערים הפשוטים, ה'חיימים' שהגיעו פשוט כי קראו להם, ונורו, התרסקו או דיממו למוות, בלבנון, שכם ועזה – רק בשביל שאנחנו נוכל לשבת בשקט על הספה.

והיום, ביום הזיכרון הזה של חיים, רציתי לבקש, לזכרו של האיש הפשוט, השקט והאהוב הזה, בואו, כולנו, לכבודם, ננסה להיות טיפה פחות ביקורתיים ורעים זה לזה, ננסה לזכור שזה לא בא בחינם, שהמחיר הוא יקר נורא ושמכל הסוגים נטלו פה בנטל. שננסה להיות טיפה יותר טובים; טיפה יותר ראויים; נשתדל לקטר קצת פחות ולפרגן קצת יותר. רבים מאתנו עלולים היו להישאר שם, וזה שדווקא אנחנו פה יושבים על הספה ליד ילדינו ומגיעים כל שנה לבית הקברות לפגוש את הוריהם – זה רק מזל, השגחה או גם וגם. וזה גם הרבה, הרבה מאד בזכותם.

ובתמונה – זה חיים, בבוקר האחרון, כמה שעות לפני…- נכתב ב-20 באוקטובר, 2020.