חול המועד סוכות, ספטמבר 1984. חטיבת גולני סיימה אימון קיץ בירוחם, כנס החטיבה באיצטדיון בנהריה, עצרת באמפי של "לוחמי" (קיבוץ לוחמי הגטאות, עפרה חזה ז"ל בהופעה בלתי נשכחת) ועלתה לקו. צה"ל יושב בלבנון. הימים ימי הנסיגה הראשונה. בגיזרה המערבית, צה"ל עוזב את מרחב ביירות ונסוג דרומה לקו נהר האוואלי. בגיזרה המזרחית, נסוגים מהרי השוף אל הקו חוצה את הבקאע (בקעת הלבנון) בואכה אגם קארעון ורכס ג'בל בארוכ. הפסטורליה היתה מתעתעת. באחד האירועים, סוכן שהיה כפול קבע פגישה עם המפעיל שלו מהשב"כ בנקודה צדדית בכביש, נקודה שהייתה מבתר בין שתי סוללות. מיד כשהגיעו למפגש במבתר, עלתה חוליית מחבלים ממארב מתוכנן והרגה את נוסעי הרכב, המפעיל עם המאבטחים שעימו, חיילי גבעתי. אני חייל צעיר בסיירת גולני, צוות שאול, פברואר ’84. סיימנו סידרת ניווטים ראשונה, השתתפנו סימלית באימון החטיבה, באנו משרגא, נכנסנו בדאווין על ג'יפים ועלינו לבמה מול כל החטיבה.

סיירת גולני של אז התאפיינה בשלושה רכיבים שהפכו אותה לאחת מיחידות הלוחמה והפשיטות (להבדיל ממודיעין, לוט"ר וכו') היותר טובות: כושר גופני, סטנדרטים ללא פשרות – במיוחד דבקות בהשלמת המשימה בכל תנאי וללא פשרות (על גבול האבסורד) – וכמות כוח אש וביטחון בהפעלת אמל"ח לא פרופורציונלית לגודל הכוח. הסיירת הייתה האחות היבשתית של השייטת.

הפלגה מתחלקת לשניים, הצוות המקביל מאבטח את פעילות השב"כ מהעיירה ראשייה (פרילי ודני בחדר האוכל!) והצוות שלנו נשלח לג'בל בארוכ, חטיבת ארזים. נכנסים ב'עגל', חוצים את מארג' א-עיון וממשיכים ישר צפונה עד צומת המים, שמאלה עד הסכר של אגם קארעון. הנוף לא יאמן, איטליה. למרגלות רכס בארוכ, אגם קארעון בצבע טורקיז. כרמים, מנזרים, יקבים, גגות רעפים, שדות וחצרות מטופחים. הנסיעה מהאגם לאורך הכביש התוחם ממערב, עד כפראייה ומשם עולים לג'בל. הכפרים יפהפיים. טובלים בירוק. כמעט כל כפר יושב על אפיק של יובל מי הפשרת שלגים מההר. עולים להר ומתמקמים במפח"ט. כולם מסביב עושים כבוד, קצת משעשע. כמיטב המסורת בסיירת, הכרת הסביבה דרך הרגליים – מד"ס. מתחילים לרוץ והגוף לא סוחב, עד שאתה קולט את אפקט האוויר הדליל מחמצן בגלל הגובה.

פקודה ותדריך, המשימה היא איתור וחיסול חוליות מחבלים רגליות שלפי המודיעין יוצאות ממערב, מאיזור מזרעאת א-שוף, חוצות בעזרת מורי דרך או רועים את רכס בארוכ במעברי ההרים במטרה להגיע לבקאע. השיטה שהוחלט עליה היא מארב 36. יוצאים רגלית, דרומה על נתיב גב הרכס, בין 15 ל-20 ק"מ. עם ערב נכנסים למארב כוכב, לפנות בוקר מתנתקים וממקמים שני מארבים בחיפוי הדדי, לפנות ערב מתכנסים למארב נוסף ועם בוקר למחרת מנתקים, יורדים ל"איטליה" ומשם נאספים חזרה למפח"ט. אחרי פעמיים או שלוש ללא תוצאות, ועל סמך מודיעין מדויק יותר, הוחלט למקם את המארב ממש מתחת למפח"ט. שבת חול המועד, שאול מפקד הצוות יצא לחופשת סופ"ש והוחלף על ידי אילן דן, מפקד צוות אוגוסט ’83 שהצוות שלו יצא לקורס מ"כים. אילן היה שקט וקשוח. הכל לפי הספר (של הסיירת). פקודה ותדריך, ארוחת ערב, מסדר ויוצאים. הכוח שלנו תוגבר על ידי שני חיילים ותיקים מאיתנו, מגדוד 50. הפנים שלהם בתדריך ובהכנות הסגירו את ההבדלים בסטנדרטים. יוצאים באור אחרון. כ-500 מטר מהמוצב מבצעים ניסוי כלים קצר כדי לאתר תקלות. המאגיסט מדווח על מעצור ומתפעל אותו. ממשיכים. לאחר מרחק קצר יחסית יורדים במקום. נקודת תצפית והיערכות. אילן מבצע תצפית מנקודה שולטת על נקודת מיקום המארב. במקביל מחליפים לביגוד חם, עולים על חרמוניות, וממשיכים לנקודת השכיבה. אנחנו מתמקמים באוכף, במרחק ראיה מהשביל הראשי, על מעין טרסה שולטת על שביל ההליכה העולה ממערב, כאשר ממולינו במרחק כארבעים מטר טרסה נגדית.

בזמנו, כל לוחם היה עם צולבת, כאשר המחסנית הראשונה כולה נותבים וכל היתר "רגילות" 1:9 (נותב:רגיל). הררנ"טיסט היה עם ררנ"ט עשן ירוק מתפצץ מולבש, מחסנית צולבת תחמישים בהכנס, והיתר קליעית. היו יחידות שניסו להתחכם וחשבו שהמקצועיות מתבטאת בכך שהם יכולים לקחת מקדמי בטיחות מבצעית נמוכים יותר. יחידת שלד"ג למשל, החליטו שהררנ"טיסט יכול להשתמש באותה מחסנית (!) בכדור ראשון תחמיש והיתר קליעית רגילה. מה שקרה להם באחד המארבים הוא שהלוחם לא וידא כי הניצרה על בודדת ובפועל הייתה על אוטומט. המטח שירה נורה באוטומט, הפצצה יצאה אבל מיד התפוצצה כמטר לפני הלוחם על ידי הקליעים שלו עצמו. למחבלים שלום.

מארבי חי"ר (אז עוד לא היו מארבי ארטישוק) לא היו מוצלחים, בלשון המעטה. באחד המקרים, התמקם צוות מגבעתי סמוך לשביל והמתין לחוליית מחבלים. המחבלים הגיעו והחלו להטמין מוקשי נ.ט. לפתע נשמע רעש נחירות חזירים, כך חשבו. המחבלים לקחו אבנים והשליכו לכיוון החזירים כדי לגרש אותם. הנחירות, כבר הבנתם, באו מהמארב הנרדם. במקרה אחר, 11 לוחמים מפלוגה מסייעת (מילואים) של גדוד 17 של ביה"ס למכי"ם שכבו במארב ומולם הגיעו 13 מחבלים. הכוח החליט שלא להסתער, בנימוק של נחיתות מספרית. למחבלים שלום. החברה הישראלית של אז היתה מפולגת בשאלה של השהות בלבנון. גבולות הציות. סרבנות וסירוב לצאת לפיקוד, במיוחד קורס קצינים. היתה אוכלוסיה שחסרונה הורגש במיוחד באותה תקופה. תפקוד הלוחמים, ובמיוחד ערך ההסתערות, לקה בחסר.

חזרה למארב. אנחנו ממוקמים. נכנסים לנוהל מארב. שני שליש/שליש. קור אימים. מבחינה מבצעית, אסור ללבוש כפפות מכיוון שכפפות מקהות את התחושה באצבעות ולא ניתן לתפעל את הנשק בעדינות ובשקט (להעביר את הניצרה לבודדת בשקט בעזרת המנוף ברובה גליל, הכפפה עלולה להיתפס בתפס המחסנית ולתקוע את החלפת המחסנית). בקיצור, קר. נזכרתי בסיפור על לוחמי ה-101 שיצאו לפשיטה בליל שלג, והכניסו את האצבע המורה לפה כדי לשמור אותה חמה ומוכנה לתפעול הנשק. אני שוכב בשעה 10 של המארב. המבט שלי פונה לצפון מערב. השביל עולה מולי ממערב. כחצי שעה לאחר השכיבה אני מזהה צלליות צועדות משמאל במעלה השביל. האינסטינקט הראשוני הוא לוודא שאתה לא הוזה. לפעמים מרוב רצון וציפיה דברים קורים, בדימיון. אבל לא. זיהוי ודאי, צלליות! מכה בעזרת הרגליים של שני השוכבים לצידי, עד שישראל יניב מ"יוקנעם מושבה" עם מקלע ה-RPD, לוחש: "בסדר בסדר! די כבר!". זוחלים לאט לקראת יישור קו. הצלליות עוברות מולנו בטור. נותנים לארבע הצלליות להתקדם עד שהראשונה נמצאת  מול שעה 2, ו-"אש!". כולם יורים, מחסניות נותבים באוטומט כדי לאפשר 'צפה פגיעה'. התמונה נראית כמו סצנה ממלחמת הכוכבים, הנותבים יוצרים רצף וחודרים את גופות המחבלים כמו קרני לייזר וניתזות מהטרסה הסלעית שממול. חיים כהן הררנ"טיסט יורה, הררנ"ט פוגע במחבל השני בטור – שאפילו לא מספיק להסתובב – ברקה ומפוצץ לו את הראש. כמות האש היתה מטורפת ומדויקת עד כדי כך שבבוקר כשאספנו את הנשקים, הם היו כל כך מנוקבים שלא ניתן היה לדרוך כדי לפרוק אותם.

האש מהנותבים וררנ"ט העשן מציתה את הצימחיה ממול ומספקת תאורת רקע. אילן צועק "חדל אש" וזורק רימון עשן מתפוצץ. בשניות המתות כשכולם מחליפים מחסניות, לאחר כל האש, קם המחבל השלישי וטס חזרה בריצה מטורפת במורד השביל מערבה, כלעומת שבא, כשתוך כדי ריצה הוא משליך מעליו את הנשק (קלאץ' יגוסלאבי יפהפה) ואת תיק הגב שנשא. המאגיסט, שהיה אמור להיות מוכן, ניסה לירות אבל סבל ממעצור. קמים להסתערות לפי התרגולת. יורים לראש בלבד כדי שלא להפעיל מטענים ו/או רימונים, כפי שאכן התברר שנשאו על גופם. לאחר ההסתערות, מכת אש לכיוון הבריחה של המחבל. סריקה לאחור, וחזרה להתמקמות. לאחר מספר דקות, אילן קם יחד עם לוחם נוסף ומבצע וידוא נוסף. חוזרים לנוהל מארב. כבר לא ישנים. נוהל השתנה שהיה אמור להיות בתוך המעגל הופך למיותר. אור ראשון. דורון רובין מפקד אוגדה 162 ועדי אדירי, מח"ט הגזרה, מגיעים עם חפ"ק, גששים וכל ההפקה על גבי נגמ"שוט (טובה של טנק שוט, מעין אבטיפוס של האכזרית). תחקיר קצר בשטח. סריקות. התגלו עקבות הברחן – כל עקבה בעומק של כמה עשרות סנטימטרים ובמרחק של כמעט שני מטרים זו מזו…מישהו ממש מיהר. התברר שכמה עשרות מטרים משם היו עוד שני מחבלים שנשפכו בעלייה, מה שהציל את חייהם.

חזרה למפח"ט. גבי סיבוני, מפקד הסיירת, מגיע. שמפניה. מחמאות. הצ'ופר היה שניצלים טריים בארוחת צהריים. יוצאים למד"ס בגבהים כדי "להתאפס". היינו הצוות הכי צעיר. לא סלחו לנו על המזל שהיה לנו. אירוע כזה, בדיעבד, נותן דחיפת רעל והרבה מוטיבציה בהמשך. אבל אם להיות כנה, המראה של המחבלים, אלה שעדיין יכולת לראות, עושה לך משהו. שמחתי מאוד על ההצלחה המבצעית, אבל שמחתי עוד יותר שזה עשה לי משהו לא טוב שם בפנים.

אני מתנצל מראש אם מישהו רואה עצמו נפגע. העובדות הן מזיכרוני וממרחק השנים. אם מישהו חולק על העובדות, מוזמן בשמחה להעלות ולתקן. שנחזור בריאים ונישאר בריאים.

עודד