גם בלי לבקש ממנו להביא את האצבע לאף, ניתן היה להבחין כי המילואימניק מאבן יהודה היה מסטול לחלוטין. שעה קודם חילקו את הצוותים והמסטול הזה נפל בחיקי בשיא הקרחנה שלו. אוהד, אייל ומשה כבר יצאו עם הצוותים שלהם לתוך לבנון ורק הנהג שלנו עוד מנסה להשתחרר מהסאטלה. "רבאק, יום שישי היום. אנחנו גומרים את הקו וחוזרים הביתה", אני מזכיר לו והוא מושך עוד 'ירושלמית' ומבסוט לגמרי מהחיים.

בסוף נכנסנו. ליד ערמתא הוא מאבד שליטה והקומנדקר יורד לשוליים. זה נגמר בשלום. "יאללה סע, סע. שבת היום." בעיירה ג'זין תופס אותנו ברד לבנוני כבד. המגבים בקומנדקר, שעובדים על לחץ אוויר, מפסיקים לעבוד. אני מוציא יד ומנגב את החלון ורק המסטול מאבן יהודה שר לו שירים של קט סטיבנס ומבסוט מהחיים. אנחנו מתחילים לחזור דרומה. צריכים עוד להגיע למחנה אנסאר והביתה. בירידה מג'בל צאפי הכביש מכוסה בשלג ומרצדס לבנונית תקועה באמצע. מבעד לענני הסאטלה מבחין הנהג ברכב הלבן, שובר שמאלה ומתיישב על סלע. הלכה השבת.

אנחנו מזעיקים בקשר קצין שנסע בג'יפ הראשון לפנינו. הוא חוזר אחורה ובמקום לתפוס מנהיגות, הוא פורץ בבכי. קצין מילואימניק מפגר, שכבר ראה לנגד עיניו את שולחן השבת וכעת הוא תקוע עם עוד חמישה דפ"רים בעומק השטח הלבנוני. "בואו נעלה כולנו על הג'יפ וניסע לארץ" מציע הקצין כשהוא מנגב את דמעותיו.