שנת 1994, מוצב עישייה, פלוגת החוד של גדוד 50. לפני כחודש וחצי ליווינו בכאב גדול בדרכם האחרונה את עמית (מיצכה) חסדאי ויקיר שושי זכרונם לברכה, אשר נפלו בתו"ס חפיפה בשמיס אל ערקוב. נמרוד ארבל, מ"מ 2, מתקדם עם טנק ונגמחון על רכס השמיס לעבר מקום ההיתקלות. מכת אש מתוך השיחים מפתיעה את הכוח, הם פורקים ומסתערים לעבר המחבלים הבורחים. במהלך ההיסתערות הכוח מזהה מקלע PK סובייטי, המשמש את המחבלים, המחובר לחוט שחור. הפקודה לכוח לחלץ לאחור מחשש לכניסה לזירת מטענים.

אני סגן מפקד הפלוגה, עולה לרכס ביחד עם מפקד הגדוד,עופר שפרן, ומפקד החטיבה המזרחית, מסמלי אותה התקופה, ארז גרשטיין ז"ל. אנחנו מגיעים לכוח, נכנסים לסריקה, ומגיעים ל-PK. ארז ואני נעמדים במרחק 3 מטרים ממנו וארז יורה 3 כדורים על המקלע. לפתע התלקחות ואש עולה מתוך המקלע. אני וארז מחלצים אחורה, מחכים מספר שניות לשמוע האם המקלע אכן ממולכד – שקט. אני ועופר מתקדמים עם ארז לכיוון המקלע. הוא מרים אותו, מנער ואומר לי "מקוב, קח מתנה לפלוגה" – מקלע PK עם שלושה חורי כדורים מעל פתח התוף. הפקודה הבאה היא – תן לנגמחון לגהץ את האזור וחזרה לשגרה. אנחנו מחלצים לאחור ועופר המג"ד מסמן לי מימין, לעבר אחד השיחים, ואני רואה כלימגור (מטען רסס) מונח בשטח בסמוך אלינו.

8 חודשים לאחר מכן. החלפתי את אורי שכטר יקירי ואני כבר מפקד הפלוגה. אנחנו יורדים מתעסוקה בבינת ג׳בל אחרי היתקלות מוצלחת בה חיסלנו 5 מחבלים בכפר כונין. טקס גדודי, עופר קורא לי ומעניק לפלוגה את המקלע המחורר עם תווית הוקרה על ההיתקלות המוצלחת.