מקום: מוצב ציפורן. תאריך: 4.3.96 הסיפור שלי שאף פעם לא סופר.
גולני פל' מסלול מרץ 95 תופסים קו ראשון איך שעלו לגדוד 12. אנוכי סמל מחלקה בפלוגה (מחזור נוב 93 עד מתי). סמוך לשעה 18:00 ממתין בשער הכניסה למוצב לבט"שיות שיגיעו משמרת בוקר להחליף אותם ולצאת למשמרת לילה. ברקע הרמקולים זועקים "פרש תורכי" ללא הפסקה, צוות הכוננות עולה על האכזרית יחד עם המ"פ יואב מרדכי, דוהרים דרך השער, לא עוצרים לסימני הידיים שלי ומסרבים לקחת אותי טרמפ. האירוע – בט"שית סופגת אש מהגדר ושני חיילים נפצעים מהירי (שרדו). אני יורד בריצה לכביש ולאחר שניות מגיעה בטש"ית נוספת מימין, אני עוצר אותה, עולה טרמפ ודוהרים לנק' הדיווח.
כמו לוחמים מיומנים, הבט"שית הראשונה שמגיעה 200 מטר לפני האירוע מבצעת חסימה על הציר ומונעת הגעת כוחות לאזור הלחימה כדי למנוע דו"צ. גם אם הרמטכ"ל מגיע הוא לא עובר ללא אישור מפקד הכוח הלוחם (כך תודרכנו). מנסה ליצור קשר עם המ"פ לקולות צרורות הירי שלא פוסקים ולו לשנייה, ואין תגובה. ג'יפ המג"ד סא"ל חוסין עאמר מגיע לחסימה שלי וכמו לוחם מיומן אני אומר לו "אתה לא יכול לעבור המגד". קולות הירי נמשכים, המג"ד קורא בקשר למ"פ ואין מענה. המג"ד מחליט "אני הולך, תמשיך בחסימה" ויוצא שפוף בריצה עם הקשר שלו רותם יוסף (נוב 93) לנקודת הלחימה. אני מחזיר את הסמכות למפקד הבט"שית ואומר לו להמשיך בחסימה, אף אחד לא עובר ללא אישור ורץ שפוף מורעל אחרי המג"ד. מגיעים לנק' הלחימה, המג"ד חובר למ"פ, מכינים את כיתת הכוננות למרדף ונערכים לכניסה.
אני חובר ליואב המ"פ, דורש להצטרף לצוות הכוננות. "אין כבר מקום בצוות, הוא מלא", מוסיף יואב. "תסדר לי את מכשיר הקשר של הקשר אני לא שומע שקוראים לי". אני במקצועי במסלול קשר מ"פ, ניגש ללוחם שקפץ עם מכשיר הקשר בכיתת הכוננות, בודק את המכשיר והווליום היה נמוך (איך ישמע). הקשר שקפץ גם עם אפוד חובש אומר לי "הקשר לוחץ לי על האפוד חובש, אני בקושי זז", ומי כמוני מנצל את ההזדמנות. אני לוקח את מכשיר הקשר, זורק על הגב ורץ למ"פ לשער הכניסה, "אני הקשר שלך".
יוצאים למרדף. המג"ד חוסין מוביל עם החפ"ק שלו שכולל קש"א ושני גששים. יואב המ"פ באמצע הכוח כשאני לצידו ובסגירה מ"מ צעיר שהצטרף לקו ראשון לאחר קורס קצינים. במרדף מזהים סימני דרך, "מחסניות" שמשאירים לנו המחבלים ומובילים אותנו כצאן לטבח. עוד מחסנית, עוד סימן. החושך יורד עלינו. כוח מסייעת מצטרף למרדף ממוצב צבעוני הסמוך עד לנקודת מפגש T ואז בתצפית ציפורן זועקים בקשר כי מזהים דמויות ליד עמוד חשמל. כולם יורדים במקום. המ"פ קורע ברך ואני לצידו, המג"ד מנסה לברר אם התצפית מזהה את כוח המסייעת שחובר אלינו מימין כדי למנוע דו"צ. המג"ד בתנועה לכיוון כוח המסייעת ואז…פיצוץ מחריד, כדור אש ענק. אני עף באוויר לאחור, נוחת על הגב ותחושת מכה של פטיש 5 קילו בעין שמאל שנאטמת ומדממת (חוטף רסיסים בארובת העין). הרגשתי שהעין פשוט נפלה, יצאה ממקומה. שקט לכמה שניות, דממה, ואז זעקות הפצועים.
עם עין אחת אני מתיישב ועושה הערכת נזקים במישוש. מזהה חור בכף יד שמאל שמדממת מרסיס. מסתכל לצדדים, לימיני שוכב המ"פ יואב בשקט, לא זז. אני מדווח בקשר "נתקלנו!", ניגש אל יואב ומתחיל הערכת נזקים. כל הגוף מחורר, הוא מאבד המון דם, אני מתחיל בח"ע בשתי הרגליים ובשתי הידיים. הכוח מתחיל ירי מסיבי 360 כמו שתורגלנו וסיוע לפצועים. מגיע אלי חייל ושואל איך אפשר לסייע, אני שואל אותו "תגיד לי את האמת, העין שלי נפלה? העין שלי במקום?" "העין שלך סגורה ומדממת" הוא אומר וחובש לי את העין עם תחבושת אישית, תוך כדי שאני שם ח"ע ליואב.
יואב נחלש ובקול צנום אומר "חיים, תמסור לאיריס שאני אוהב אותה". "תמסור לה אתה כשתגיע הביתה" השבתי לו והתחלתי לצעוק לחובש "חייב אינפוזיה, חובששש!". החובש עסוק בטיפול בפצועים, "בוא תיקח תחדיר לו לבד". "מי יודע להחדיר אנפוזיה?" אני צועק בין קולות הירי וזעקות הפצועים. עונה לי בצעקות חייל שנכנס עם החפ"ק, "אני יודע". "תגיע עם אנפוזיה" אני מבקש והוא משיב "אני לא יכול לעזוב את המגד", בעודו מבצע חסימה ולחיצה בעורק ראשי, וכפי שלימדו אותנו בתרגולת בעזרה ראשונה בקרב, לא משחררים נקודת לחיצה עד להגעת רופא או חובש. אני ניגש למג"ד חוסין, אוסף בדרך חייל ומסביר לו "תלחץ פה חזק, אתה לא עוזב עד שמגיע רופא". החייל מסתכל עלי בהלם, לא מבין, לא מגיב. אני שולח לו סטירה חזקה לפנים (אמיתי), מעיר אותו מההלם והחייל מבצע לחיצות על העורק (למרות שהמגד כבר לא היה בחיים אבל לא אנחנו קובעים את המוות). מחדירים ליואב המ"פ אינפוזיה וזה כבר מאבד את ההכרה. אני ניגש לחפש פצועים אחרים, לסייע, ואני מבחין בקש"א סגן אורי הלמן שוכב לבד על גבו, לא מגיב. מחפש פציעות ולא מוצא. אין דופק. מוריד לאט את הקסדה, רואה את שנשפך ומבין. הלאה לפצוע הבא. נגמ"שים הגיעו, העלנו את הפצועים ויצאנו מלבנון.
