בבוקר יום חמישי, ה-16 באוקטובר 1986, חזרתי ממארב – כמ"מ סיור במסייעת רותם גבעתי – למוצב הפלוגתי באבן גבול 14. כמ"מים עשינו סבבי יציאה בשבת, אחת ל-3 שבועות.
מ"מ דרגון היה במפקדת האוגדה בבירנית ופיקד על צוות של 6 לוחמים בכוננות עם אנפת הבט"ש. באותו יום חמישי היה סבב היציאה שלו והייתה לו חברה חדשה. כיוון שהסמ"פ היה בכלא (זה סיפור אחר), הגיע באותו יום מפקד צוות צעיר מפלנ"ט גבעתי להחליף אותו. הבחור רק סיים בה"ד 1 יום קודם ועלה לראשונה לקו. הוא היה על מדי א' עם m16 קצר וללא ציוד. מ"מ דרגון שהיה לחוץ לצאת, עשה לו "חפיפה" חצי שעה, השאיר לו את האפוד (עם מחסניות גליל) ו"רק" לקח איתו את המצפן, המפה ועיפרון הזיקוקים (צל"מ).ישנתי במוצב לבוש ועם נעליים, כשהקפיץ אותי בבהלה אחד הלוחמים: "מטוס חיל האוויר נפל בלבנון ועליך להגיע בדחיפות לבירנית (מרחק של כ-5 ק"מ) לפקד על צוות החילוץ המוסק". מסתבר שטייס האנפה סירב להמריא עם הקצין הטירון ומְחֻסָּר הציוד, ומסוקי הקוברה כבר טסו לכיוון צידון. עפתי החוצה עם אפוד וקסדה ונהגתי כמו משוגע בג'יפ הסיור, בדרכי למפקדת האוגדה. אמנם המראנו מיד כשהגעתי, אבל אבד זמן יקר (בזמן הזה הספיקו להגיע 2 מסוקי דיפנדר לליווי מביס"ט 21 בחיפה). טייס הפנטום חולץ על מגלש אחד ממסוקי הקוברה ואילו הנווט רון ארד נפל בשבי ארגון אמ"ל השיעי.

במהלך היום התארגנו בכוחות גדולים לכניסה רכובה לחילוץ, אולם בסופו של דבר רק נסענו בלילה עד ראס נאקורה ואז קיבלנו פקודה לחזור. את ההמשך כולם מכירים.