חודש אפריל שנת 1987. אני אז סמ"פ של פלוגה ב' גדוד 126, חטיבה 211, טנקי מרכבה. החטיבה סיימה סבב ברצועת הביטחון וירדה חזרה למחנות הקבע בבקעה. אותנו השאירו לתקופה נוספת, ת"פ גדוד 53 של חטיבה 188, באותה תקופה – חטיבת טנקי שוט. הטנקים שלי היו פזורים במוצבים בגזרה. כל מוצב קיבל טנק ששימש הן להגנת מוצב והן לביצוע מארבי ארטישוק בלילות. ישבנו בכאוכבה, חצביה, עישייה ופרק זמן גם בבופור. באחד הימים, נדמה לי שהיה מדובר בסופ"ש, ניגש אליי ארנון ארבל שהיה מ"פ פלוגת טנקי שוט בגדוד ובקש שאחליף חייל שלו כוננות. הפלוגה של ארנון החזיקה כוננות בשער העגל למקרה שיידרש כוח התערבות. אני החלפתי באותו שבוע את מ"פ הפלוגה גיא שקד שהיה בחופשה ולכן נמצאתי בשער העגל כחלק מן החפ"ק ולא באחד המוצבים.

מי שהיה אמור להיות משובץ כטען קשר בטנק המ"פ של ארנון היה בחור מקריית שמונה (למיטב זיכרוני הרס"פ של ארנון) שבקש לקפוץ לכמה שעות בלילה הביתה בגלל עניינים משפחתיים. כיוון שבאותו לילה לא היה לי שיבוץ מבצעי, לא הייתה בעיה שאסייע והסכמתי להשתבץ. למרות שהערכנו שמדובר בשיבוץ "על הנייר" לכמה שעות, ירדנו למשטח הטנקים של הפלוגה כדי שארנון יוכל לעשות לי סיור קצר להכרת טנק השוט. כמרכביסט, לא נכנסתי מעולם לתוך טנק שוט ולמרות הדמיון בין הטנקים, לא ממש הכרתי את הטנק. נכנסתי לעשר דקות לטנק, וידאתי עם ארנון שאני יודע איפה נמצא כל דבר וחזרנו למגורים. סביב ארבע בבוקר הגדוד הוקפץ. התעוררתי והסתכלתי על החבר'ה מתלבשים בריצה. בסתר ליבי ריחמתי עליהם שהם צריכים לצאת באמצע הלילה מהמיטה החמה. הסתובבתי לי בשק השינה משפר את תנוחת השינה שלי ונערך לחזרה לנמנם כשפתאום הכתה בי ההכרה – אני משובץ בטנק של ארנון!

טסתי החוצה מהשק"ש ואחרי כמה דקות הצטרפתי לצוות שכבר עסק בהכנת הטנק לתנועה. בכל פעם שכוח ההתערבות הוקפץ, הטנקים היו יוצאים מן המחנה ונוסעים לשער העגל או לשער פטמה וממתינים שם להנחיות. כמעט תמיד הכוח היה מקבל הנחיה לחזור לבסיס. הפעם זה היה שונה. התקבלה הפקודה להיכנס פנימה. כמה עשרות לוחמי חיזבאללה תקפו את מוצב שומריה הצה"לי (בניגוד למוצב הצד"לי בעל אותו שם) בסיוע אש מרגמות מכמה מוקדים. היינו בטוחים שניכנס כמה מטרים, ניעצר כמו תמיד, נסתובב ונחזור…אבל לא הפעם. התחלנו בתנועה איטית על הכבישים לכיוון המוצב. תנועה איטית ומדודה כשאת הטור מוביל כוח הנדסה שמוודא שאין מילכודים על הציר. בינתיים ברשתות הקשר נשמע שבשומריה יש יום קרב של ממש. כשהתקרבנו למוצב כבר ניתן היה לשמוע את הדי הלחימה. המחזה שנגלה לנו כשהגענו היה מוטרף. מחבלי חיזבאללה היו פזורים בכל עבר. בשער המוצב ניצב טנק השוט שהיה חלק מן הכוח שהחזיק בשומריה וירה לכל עבר. טנק שוט בודד.

ככלל, טנקים לא מיועדים ללחימה בטווח אפס. בטח לא לירות פגזים לטווח של עשרה מטרים. אבל בשומריה , זה היה המצב. הטנק הבודד הזה ניהל במהלך מספר שעות הלילה ועד לעלות השחר קרב אינטנסיבי וארוך, די לבדו, מול עשרות לוחמי חיזבאללה, תוך שהוא יורה כל סוג פגז אפשרי שנמצא אצלו בבטן. בטנקים יש חימושים שונים והם נבחרים על פי סוג המטרה. יש חימוש נגד חי"ר וחימוש נגד שריון. אבל למט"ק הזה לא היו הרבה ברירות. הוא היה שם לבד, הפגזים הלכו ואזלו, המטרות לא הפסיקו להופיע והוא פשוט ירה בהם את כל מה שהיה לו. מן הסתם אחד הקרבות היחידים בהיסטוריה של צה"ל בהם טנק יורה פגזים חודרי שריון (ח"ש) בלוחמי חי"ר מטווח קרבי. או יותר נכון , מטווח אפס.

מיד כשהגענו למוצב קבלנו פקודות אש. מצאתי את עצמי ביום הקרב הכי מסיבי שחוויתי בשירות הצבאי כטען קשר של טנק שוט, טס לתוך הצריח, טוען פגז, עולה חזרה ומבצע ירי ממקלע טען, מחכה לבום של הפגז הבא וצולל שוב פנימה לטעון פגז חדש. 40 לוחמי חיזבאללה נהרגו באותו לילה מאש לוחמי המוצב , השריון והארטילריה שהופעלה באזור. את הדרך חזרה אני כבר לא זוכר. את תמונת הקרב אחרי שחדלה האש ואת לוחמי החיזבאללה שבשטח…עדיין כן.