במוצב רותם שעל קו החוף, צפונית לראש הנקרה, ישב בדרך קבע רופא/ פרמדיק, בדרך כלל מילואימניק שהתחלף עם השיירות הנכנסות. במהלך חורף 1997 היה שבוע סוער במיוחד וכל השיירות מראש הנקרה לרותם הופסקו. הבעיה הייתה שבאותו שבוע, אחד הרופאים המילואימניקים היה צריך לסיים את שירות המילואים שלו. לאותו רופא לא היה שום כוונה להתנדב להישאר במוצב יום אחד נוסף מעבר לצו הרשמי. ומסתבר שרק סגן הרמטכ"ל רשאי להאריך שירות מילואים מעבר לתאריך הרשום בצו וגם אז רק ביום אחד. שירות המילואים הוארך ביום אחד מיום ה', בו היה אמור להשתחרר, ליום ו'.

באותה עת הייתי מפקד של כוח חי"ר מפלחו"ד 50 שהיה מסופח לגדוד השריון במוצב ברקן. מזג אוויר סביר לפתיחת ציר לא נראה באופק ובצהרי יום ה' הזמין אותי מג"ד גדוד 9, אמנון, למשרדו. אמנון היה ידוע ברעיונות לא שגרתיים. המרחק בין מגורי החי"ר למשרד המג"ד במוצב ברקן היה פחות מ-20 מטר, מה שלא הפריע לי להגיע למשרדו סחוט ממים נוכח גשם הזלעפות שירד בחוץ. כשהגעתי למשרדו ישבו בו יהודה הקמב"צ שלו ועוד קצין שלא הכרתי. "תכיר, " אמר אמנון, "זה הרופא שאמור להחליף את הרופא ברותם." החיוך של יהודה הקמב"ץ חשף שעוד רגע אני הולך לפגוש את אחד הרעיונות הלא שגרתיים של אמנון. אתה תכניס אותו מחר לרותם ותוציא את הרופא ששם שמסיים מחר את שירות המילואים שלו. הסתכלתי על אמנון, הסתכלתי על יהודה, ותהיתי האם שכחו שיש הנחיה חד משמעית מהפיקוד לא לפתוח צירים במזג אוויר הזה. "אתה תכניס אותו לשם בתו"ס" אמר אמנון. וכך היה.

למחרת עם אור ראשון, יצאנו לתו"ס שהקיף את נקורה ממזרח והגיע עד פאתי מוצב רותם, בגשם שוטף. מעולם לא הרגשתי כל כך רטוב. תנאי הראות היו מהקשים שפגשתי. בגלל שההתקדמות הייתה איטית בהרבה משתוכנן, יצרנו קשר עם הכוח במוצב רותם ותיאמנו שהם יורידו את הרופא עד מפגש הצירים של כביש החוף והציר היורד מרותם. או במילים אחרות, העצירה הטכנית שתוכננה במוצב רותם להחלפת הרופאים, והתה החם שכל כך קווינו לשתות – בוטלה. החלפנו את הרופאים במפגש הצירים – תרגלנו את הרופא היוצא במספר תרגולות, שיכיר את הכוח, ועשינו דרכנו חזרה בגשם שוטף לעבר הגבול. שעה לפני כניסת השבת הגענו לשער בראש הנקרה, רטובים עד לשד עצמותינו אחרי 9 שעות הליכה במבול. הרופא, שהיה דתי, ביקש להגיע לעשות את השבת אצל קרובי משפחתו שגרו יחסית קרוב. ישירות מהשער הוא עלה על הרכב של המג"ד ונהג המג"ד לקח אותו למשפחתו.

טוב שכך, שכן אם בסופו של דבר היה נשאר במוצב ברקן ומבלה עוד יום במילואים בהתנדבות אחרי התו"ס המסוכן והרטוב שחווינו, ספק אם חיילי הפלחו"ד היו מאפשרים לו לראות את מוצאי השבת.