ארבע שעות של נסיעה מורטת עצבים עברו עליי. ארבע שעות של סיבובים חדים, עליות ומורדות ובעיקר דוחק בקו אגד מספר 963 הראשון בבוקר מהתחנה המרכזית הישנה של ירושלים לתחנה המרכזית הישנה בקרית שמונה. כבר אין לי כוח לשום דבר, בטח לא לעמידה על הכביש הסואן שמוביל מקרית שמונה למטולה עם יד מונפת בתקווה שמישהו יעצור לי. כל מי שעולה לגיזרה המזרחית בלבנון מכיר את ההרגשה הנוראית הזו של טלטלת דרכים אין סופית. כל אחד מאיתנו מכיר את רצף המילים: "תעצור לי כאן בבקשה, אמשיך מכאן ברגל". כולם מתפללים בליבם שהנהג האדיב יציע לחסוך לנו את ההליכה ויסיע אותנו עוד קילומטר וחצי מהכביש הראשי למוצב ה"עגל" השוכן למרגלות בתיה הציוריים של העיירה מטולה. לצערי, באותו היום לא התמזל מזלי ונאלצתי לגמוע קילומטר וחצי של דרך עפר עד שנכנסתי בשערי מוצב ה"עגל". במובן מסוים שנאתי את המקום הזה. מוצב של כלום. סוג של תחנה מרכזית המשמשת את החיילים הרבים שעולים ללבנון. רק כמה חיילי מפקדה קבועים שרוב הזמן עסוקים ב… אין לי ממש מושג. אף פעם לא הבנתי מה תפקידו של המוצב הזה.
רחבת המוצב הכילה בליל של חיילים מכל הגוונים והסוגים וכמעט תמיד אינך מכיר אף אחד מהם. זהו טבעו של המקום המקבץ אליו חיילים מיחידות שונות בדרכם למשימותיהם בלבנון. כל תפקידו של המקום – לשמש כרחם ענקית המאכלסת חיילים לזמן קצוב עד ללידת השיירה שתיקח אותם אל יעדם. החדרים הקטנים במוצב הכילו בקרבם מיטות קומותיים בכמות מוגבלת והמוני חיילים שאינם מכירים זה את זה שמנסים לחטוף תנומה קלה עד צאת השיירה שלהם ללבנון. התחושה הייתה תמיד של "כיסאות מוסיקליים", רק שכאן מדובר במיטות. אם היית קם לשירותים – מייד הייתה נתפסת המיטה שלך על ידי חייל אחר שניסה לחטוף תנומה. כשזה קרה – לאף אחד לא היה לב להעירו. כל מה שצריך היה לעשות הוא להמתין בשקט ולארוב לחייל הבא שיפנה את מיטתו. ברגע שזה קרה – כל שעליך לעשות הוא לחטוף את המיטה ולהרדם. תמיד הייתי חסר אונים במקום הזה – מעולם לא הצלחתי להירדם כמו שצריך. סוג של פחד מפספוס השיירה שיוצאת ללא התרעה וללא עיכובים ללבנון. ככה זה כשאתה אמור להצטרף לשיירה מוסלקת ואינך שייך לקבוצת חיילים אורגנית. אף אחד לא יקרא לך ואף אחד לא יחכה לך. פיספסת – נתקעת במוצב העגל עד לצאת השיירה הבאה ולא בכל יום יש שיירות.
היום, לפי הערכתי – זו הפעם האחרונה שאיאלץ להידחק אל רחם החיילים הזו. הפעם אני עתיד להצטרף לשיירה האחרונה שנכנסת ללבנון ויעדה – מוצב ריחן. חבל. משהו בי מסרב להשאיר את ארץ הארזים בלעדיי. אולי תכנית היציאה של אהוד ברק תתמסמס לה איכשהו ואוכל להמשיך וליהנות מהנוף הבתולי הזה ומן הפרברים שדמותם כמו נלקחה מסרט איכות. ואולי, דווקא, יתממש חזונו ואיאלץ לוותר עליה. באותו בוקר מוצב העגל היה ריק לגמרי. אין ולא יהיו יותר שיירות גדולות ללבנון. מעתה רק שיירות החוצה עם ציוד רב וחיילים שנוכחותם אינה חיונית. רק קומץ קצינים המתין במוצב השומם. קומץ קצינים ואני. את מרבית היום העברתי בשכיבה פרקדן על מיטת הקומותיים באחד החדרים החשוכים. כשהתחלתי להשתגע משיעמום חיפשתי את יהושע, משגיח הכשרות שהיה אחד החיילים היחידים הקבועים כאן, במוצב העגל. הוא תמיד היה המפלט שלי. בחור צנום וגבוה עם חיוך תמידי, חוש הומור ונושאים עד אין קץ לשוחח עליהם. מסכן, רק בגלל פרופיל נמוך הגיע לשרת כאן כמש"ק דת. הערצתי אותו על כך שמעולם לא התלונן על תפקידו במוצב השומם ועל החברה שסבבה אותו. בעצם על החברה שאינה סובבת אותו כאן. תמיד עשה את המוטל עליו מתוך תחושה של שליחות. מצאתי את עצמי לא פעם שואל לפשר התפקיד הזה במקום כל כך קטן. מה חטאו של יהושע על ששובץ דווקא במוצב ה"עגל". פיטפטנו את עצמנו לדעת כמו שנהגנו תמיד. זו אחת התכונות המדהימות ביהושע: לשוחח עם חיילים שאינו מכיר בסימפטיה אינסופית שגורמת לך לחשוב שאולי יש לך עימו היכרות מוקדמת שאינך זוכר. שוחחנו על כל מה שזז עד שברקע נשמע קול חיכוך צמיגים על דרך עפר. ידעתי שזה יגיע מתישהו – הקרפ"ח (קצין הרפואה החטיבתי) – מפקדי הישיר, לא היה מתקשר אליי בבהילות אתמול בלילה ואומר לי לצאת לדרך בלי מידע מוצק על שיירה שעולה ללבנון. את המילה שיירה, הוא לא הזכיר בטלפון, כמובן, הוא דיבר על כך בקודים. חסר לו שנעלה על מטען בגלל פליטת פה טפשית. הקרפ"ח היה זהיר שבעתיים בשיחה אמש ורק הזכיר את "ונוס" של קודקוד עליון. "תצטרף אליה, אני כבר אסדיר זאת", אמר ולא פירש. אבל אני הבנתי.
מפקד החטיבה ישב בתוך המרצדס האדומה שכינויה "ונוס" ולא הפסיק לתת הוראות במכשיר הקשר שלו. נהגו עמד כשגבו נשען על דלתה ואחז דף נייר מאולתר במין רצינות שאינה אופיינית לו. פעמים רבות נסעתי איתו בלבנון, אך מעולם לא היה כל כך רציני ומודאג. מעולם גם לא ראיתי אותו נותן כל כך הרבה הוראות בעצמו במכשיר הקשר. אמרתי לעצמי שהגיע הזמן להילחם על מקומי. אם לא אהיה במוצב ריחן בעת היציאה מלבנון, אם לא אפרד בצורה מכובדת מביתי-מבצרי, ארגיש החמצה שתותיר טעם רע לכל החיים. אזרתי אומץ וניגשתי ישירות למח"ט. מוזר ומתמיה, אבל פחדתי מהמח"ט הרבה יותר מאשר פחדתי מהמפגש האפשרי עם החיזבאלונים. כך כינינו את לוחמי החיזבאלה. בתנועות איטיות ומדודות סימנתי למח"ט דרך חלון הרכב המוגף שברצוני לשוחח עימו. הוא נראה מאוד עסוק והניף את ידיו במהלך מתן ההוראות במכשיר הקשר. כשהבחין בי היה כבר מאוחר מידי. נהגו שיבץ לנסיעה כמה מפקדים שחייבים להיות בעת פינוי המוצב העמוק ביותר של צה"ל בלבנון – מוצב ריחן. חשבתי שזו טעות. אין מצב שאני לא מחליף אחד מהם ונוסע עם המח"ט אל היעד. אזרתי אומץ ונקשתי בעדינות על חלונו של הרכב. המח"ט הביט בי בתמיהה ואף עצר לרגע את שטף ההוראות ברשת הקשר. התחלתי לגמגם. "אני…החובש של מוצב ריחן… אמור ללוות את היציאה ממנו ואת… חייב לעלות איתכם". לרגע לא האמנתי שאזרתי אומץ לעשות מה שעשיתי. מפקד החטיבה הרי הוא בעבורנו כמו רמטכ"ל. מעולם לא יצא לי לשוחח עימו פנים אל פנים. מעולם לא פנה אליי. הייתי פשוט נבוך. ונוס, המרצדס האדומה, התחילה להשמיע קולות של סיבובי מנוע מהירים. הבנתי שעוד רגע היא תטפס בכבישים העקלקלים, תנווט את דרכה למוצב ריחן דרך הכביש שיורד בין מרג'-עיון לרכס הבופור. ואני אינני בה. לא אגיע ליעדי – למוצב ריחן. לא אלווה את חבריי הלוחמים בצאתם תחת אש, ככל הנראה, לאחר פיצוץ המוצב.
כל העת קיבלתי דיווחים שוטפים מעזרי – מחליפי במוצב. למזלי, עמד לרשותי מכשיר ה-624 המוצפן שעל גבי. זה הוא כינוי למכשיר קשר קטן שמוצמד אליו מערבל שמצפין את התשדורות. זו פריבילגיה שזכיתי לה עם מינויי למפקד כוחות הרפואה במוצב ריחן. "יורים עלינו ללא הרף ומאות כפריים צועדים לעברנו. סוללת הטנקים שלנו החלה לירות אש לעברם מתוך כוונה להניסם. הם ממשיכים לצעוד לעברנו". קולו של מחליפי רעד והפחד נשמע היטב ברשת הקשר – גם ללא שהזכיר זאת במפורש. "ליצן ריחן, כאן קודקוק ליצן. מקווה לעלות במוסלקת האחרונה. תחזיקו מעמד". זה היה הכינוי שלנו ברשת הקשר: "ליצנים". אני שימשתי כקודקוד ליצן – מפקד צוותי הרפואה של המוצב. קודקוד הוא כינוי למפקד. ליצן הוא כינוי לחובש. הכינויים הטפשיים האלה ברשת הקשר היו ירושה שקיבלנו מקודמינו בתפקיד. לכל אחד מאיתנו היה דף סודי עם קודים מטופשים ששימשו את כל מפקדי כוחות הרפואה בכל מוצבי צה"ל בגיזרה המזרחית של לבנון. כל השירות היינו עסוקים בשינון בעל פה של כל הכינויים השונים בקשר – למקרה שנצטרך לשוחח אחד עם השני בזמן אמת ולא יהיה לנו מכשיר קשר מוצפן. כל חודשיים נהגנו להחליף את כל הכינויים כי פחדנו שלוחמי החיזבאללה יפענחו אותם. רק בעיתות קטסטרופה היינו זונחים את הכינויים האלה ומדברים חופשי כאילו אנו היחידים בעולם ואין מי שיאזין לנו. לצערי, זה קרה לא מעט פעמים.
נהגו של המח"ט ניגש אליי. "מה העניינים, אחי? אתה בטוח שאתה רוצה לעשות את הטעות ולהצטרף למוסלקת האחרונה למוצב ריחן?" המח"ט ביקש שאוריד מ"פ ואכניס אותך במקומו. המוח שלך עובד?" עכשיו גם אצלי נפל האסימון. מעל כל אחד מאיתנו ריחף הפחד מהיום הזה ועכשיו אני מכניס את עצמי בכוח לתוך הבלאגן. אולי עדיף לשתוק ולהישאר בגבולות ישראל, חשבתי. אולי אני עושה שטות שתגרום לי להצטער עליה כל החיים. אם יישארו לי חיים. באחת ניתקתי את חוט המחשבה והידקתי את האפוד הקרמי הכחול שלי. הוא אמור לחסום קליעים ורסיסים בעת מתקפה. הידקתי אותו בכל כוחי. אחזתי ברובה שלי וכיוונתי את קנהו בתנועות מהירות לעבר מטרות דמיוניות בכל מיני כיוונים. הגעתי למסקנה שהאפוד הדוק מידי ויש לשחררו, אחרת בעת הצורך לא אצליח לצלוף. פתחתי וסגרתי את האפוד לפחות חמש פעמים ולבסוף הותרתי אותו עליי למרות שלא היה לי נוח. לא משנה איך שמים אותו – הוא אף פעם לא נוח. ניחא, לחטוף כדור בחזה עוד פחות נוח. עכשיו הגיע תורו של הווסט האישי שלי. הווסט הוא כל עולמי. בלעדיו אין לי מה לעשות. יש בו את המצפין ומכשיר הקשר, שש מחסניות, חוסמי עורקים, תחבושות מיוחדות, עירויי נוזלים וכל מה שאני צריך בשטח כדי לטפל בנפגעים. הידקתי אותו היטב לגופי ותירגלתי שליפה של ציוד תוך כדי הליכה. מי יודע למה אזדקק היום, חשבתי. האמת היא שהתחלתי קצת להיסחף עם הדמיון, אבל המח"ט הוריד אותי לקרקע. הוא פשוט צעק לעברי "ג'ינג'י, תעלה כבר , אתה מעכב אותי".
נכנסתי לרכב וממש לא התלהבתי מהמיקום שלי. מי הגאון שמיקם אותי במושב הצמוד לדלת הימנית מאחורי המח"ט? היו לנו בלבנון כל מיני אמונות ותחזיות טפשיות. בין השאר, תמיד פחדנו לשבת מאחרי המח"ט כי סביר להניח שבעת מתקפה הוא ימשוך את מרבית האש. החלטתי להפסיק לחשוב ופשוט להתרכז בנוף. רעיון לא מוצלח. עד מהרה מצאתי את עצמי מחפש נקודה אדומה מתקרבת לעברנו. כל מי שעולה ללבנון מכיר אותה מהתדריך לפני הנסיעה. כך נראה טיל סאגר שמתביית על המטרה לפני הפגיעה. למוסלקת שלנו יש מנוע חדיש, ציוד משוכלל ואבזור מיוחד. היא מוסווית כמכונית לבנונית ישנה כדי שחיזבאלה לא יזהו אותה. בכל כמה חודשים היו צובעים אותה מחדש ומחליפים לה את לוחות הזיהוי הלבנות כדי למנוע מעקב. הבעיה היחידה של המכוניות האלה הייתה שחיל החימוש מיגן אותן לדעת. החלונות היו חסיני ירי, הדלתות, רצפת המכונית, הגג ומה לא. תמיד פחדנו שבמקרה חירום לא נצליח לצאת מהמכונית הממוגנת. זו הסיבה שחלק ניכר מהכשרתנו נוצלה לתרגול קפיצה ממכונית נוסעת. נעים זה לא היה. חיוני – כן. נהגו של המחט הרים את כל המתגים שהפעילו ציוד אלקטרוני מתוחכם והיו ממוקמים היכן שבכל רכב נורמלי ממוקם הרדיו. באחת נדלקו נורו ירוקות ונשמע צפצוף תדיר. התפללנו שיישאר תדיר כי כל שינוי היה מצביע על הימצאותו של מטען נפץ. רק זה חסר לנו עכשיו. הספיק לנו המטען שריסק את המוסלקת של תת-אלוף ארז גרשטיין הנערץ, מפקד היק"ל (יחידת הקישור ללבנון). קודמי בתפקיד לא הפסיק לספר על האירוע הנוראי הזה ועל הטיפול המורכב תחת אש בפצועי השיירה. ברוב הנסיעות לא היינו מפעילים את כל המתגים כי האמצעים הללו פולטים קרינה אדירה שמסכנת את נוסעי הרכב. הפעם חשב המח"ט שהדרך מסוכנת יותר מהקרינה והורה על הפעלתם.
טרם שהתחלנו בנסיעה הסביר המח"ט בקצרה על המסלול שנעבור וחידד את ההוראות למקרה של ירי טילים לעברנו. למדנו במהירות כל אחד את שמו של חברו כדי שבעת הצורך נוכל לתפקד כיחידה אורגנית ולהדוף השתלטות על הרכב. זו הייתה הפעם האחרונה שהוצאנו הגה במהלך הנסיעה. הרכב הכבד נע באיטיות במעלה הכביש המתפתל ממוצב עגל לשער פטמה במטולה ופתאום התחלף הנוף הגלילי בנופה של ארץ הארזים – ערש הלבנון. גגות הבתים האדומים שכה היינו רגילים להם במטולה התחלפו בגגות בטון עם שקי חול, בתים עשויים בלוקים וסגנון בניה שמזכיר כפר ערבי. התחלנו לעלות במעלה הכביש לכפר הציורי מארג'-עיון, אך ממש בפאתיו פנינו שמאלה בתחנת דלק ישנה וצללנו בכביש עקלקל לעבר הליטני. משם טיפס הרכב בין ההרים הנישאים והאצילים של לבנון לכיוון מוצב ריחן שממוקם כ- 20 ק"מ בעומק השטח ומוקף במוצבים של צד"ל שלא ידענו מה מצבם כעת. באופק הבחנו במצודת הבופור. סביבה מיתמר עשן שחור וברקע קולות נפץ עמומים. הנוף המדהים של אחת המדינות הכי יפות באיזור כמו נמוג ובמקומו תרנו אחר מחסות ובולדרים שעלולים לשמש את החיזבאלונים. נסעתי כאן בעבר. המקום הזה הוא כמו ביתי. קשה עליי הפרידה ממנו על אף שטרם נפרדנו. מהכביש המוכר פנינו ימינה. המרצדס שעטה דרך שער ברזל גדול ופילסה דרכה אל מוצב קטן שמעולם לא ביקרתי בו. המח"ט יצא מהרכב, החליף כמה מילים עם מפקד המוצב והורה לי לרדת מהרכב ולהישאר כאן. לא הבנתי מה קורה, אך הוא התעקש שארד ולא אמשיך. ירדתי מהרכב וצעדתי במעלה סלול אל תוך מוצב קטנטן של צד"ל שבו שהו כ- 10 חיילי צה"ל שהגיעו לאבטחו בשעות האחרונות. היה זה מוצב עם ציוד רב ובצה"ל קינן חשש ממשי שייבזז ע"י חיזבאללה בעת הנסיגה. בעודי צועד לתוך המוצב נתקלתי בדחפור אדיר שנסע הלוך ושוב כשתחתיו מאות רובים שאיבדו צלם אנוש. אנשי צד"ל פשוט עסקו בהשמדת הציוד הרב מחשש שייפול בידי לוחמי החיזבאללה – אויביהם המרים. גם בני משפחותיהם החלו להתקבץ לתוך המוצב מחשש לחייהם. נכנסתי ללב המוצב כשברקע הדים עזים של פצצות מרגמה. הקול המוכר והנעים של הדי הפיצוץ שהייתי רגיל אליו לא ריגש אותי במיוחד וניגשתי אל חיילי צה"ל לצורך היכרות. מפקד המוצב מטעם צה"ל ניגש אליי ושיחרר אנחת רווחה. "תודה לך על כך שעלית מישראל כדי לאבטח אותנו בעת היציאה מלבנון. תודה לאל".
השעה הייתה מאוחרת מאוד וחלפה בי לרגע המחשבה לחטוף תנומה קלה, אבל האמת היא שאף אחד מאיתנו לא הרשה לעצמו להירדם. כל מי שהיה ברשותו מכשיר קשר עסק בהאזנה בלתי פוסקת לעשרות הדיווחים מכל הכיוונים על צעדות רבות משתתפים של תושבי לבנון לעבר מוצבי צה"ל. ברקע חשש ממשי שחיזבאללה ישתלט על אחד המוצבים והחרדה הייתה גדולה מאוד. אנשי המודיעין במוצב ואנשי התצפית עקבו אחר כל תנועה חשודה ברדיוס של שני קילומטר מהמוצב ובכל פעם שזוהתה תנועה ביצענו ירי הרתעתי. נדמה לי שכמות הכדורים שירינו באותו לילה לא נורתה על ידנו במשך שנה שלמה של אימונים. בשלב כלשהו נחתה עליי העייפות, אך לא נרדמתי אלא "התעפצתי" –ער וישן בבת-אחת. סביב השעה ארבע לפנות בוקר נשמע ברקע פיצוץ אדיר. רשת הקשר החלה רוגשת ורועשת ודיווחים על תחילת תנועה של שיירת ריחן האחרונה לכיוון מטולה זרמו ללא הרף. "המוצב פוצץ בהצלחה ע"י לוחמי ההנדסה – כל הכוחות בדרכם למטולה", כך נאמר בקשר. עכשיו הגיע תורנו לצאת מלבנון. זו הייתה התכנית. כבר עשרים דקות אנחנו יושבים דחוסים בתוך נגמ"ש מונע, ממתינים לצאת בדהרה לכיוון ישראל. עם ההודעה על יציאת שיירת ריחן – התחלנו לנוע. ישבנו כמעט מחובקים. אין מקום לסיכה. שתי ידיי אוחזות בחוזקה בנשק ושריריי מתוחים כמו שמעולם לא היו. ליבי פועם בחוזקה ועל פי נישאת תפילת הדרך בקול חרישי.
שלא כמו תמיד, הפעם היה שקט מוחלט. שלא נפספס אף פקודה.
הנגמ"ש לא נסע על הכביש הרגיל מחשש למטענים שהוטמנו. נסענו בדרכי עפר מקבילות והתפללנו שהנהג לא יתבלבל בדרך ושלא נתהפך. הצמדתי אליי את שק השינה שלי כדי שאם הנגמ"ש יתהפך – הוא יבלום את הפגיעה. כולנו הזענו. כל התריסים היו מוגפים. את השקט המתוח פילחה פריצה רועמת ברשת הקשר: "נקודה אדומה. אני חוזר, נקודה אדומה". "לפרוק, לפרוק, לפרוק". שניה וחצי – זה כל הזמן שעבר, אך התסריט שרץ בראשי היה הרבה יותר ארוך. חיכיתי שכבש הנגמ"ש ייפתח ושנרוץ לשני צידי השביל ונשתטח על הקרקע. כך אולי נינצל. תכננתי כבר את זיהוי המלוכלכים – הכינוי למחבלים ואת הירי לעברם. בדקתי מהר היכן יש לי כפתורים בבגד למקרה של חניבעל. הסבירו לנו שאם יש חניבעל – משתוללים, תולשים כפתורים, נושכים את היד – עושים כל מה שאפשר כדי שיוכלו לאתר אותנו. חניבעל – תסריט הבלהות של חטיפת חייל. אף פעם לא אמרו בפירוש לירות לעבר החטוף. תמיד אמרו לירות לעבר החוטפים גם במחיר פגיעה אפשרית בחטוף. סיוט. הבעיה היא שהנגמ"ש פשוט לא עצר. הכבש ממש לא נפתח. השניות האלה עברו כמו נצח. התחלנו לצרוח לנהג הנגמ"ש. הוא לא שמע ורק האיץ את מהירות הנסיעה. נחבטנו בתקרה מרוב טלטול, אך הכאב פשוט לא הורגש בגלל שטף השימחה לאחר 30 שניות שחלפו מרגע ההכרזה על "כדור אדום". אם חלפו 30 שניות ואנו בחיים – החטיאו אותנו. נשארנו דחוסים כמו קודם, אך חשנו הקלה. שאפנו את כל האוויר המסריח של הנגמ"ש ומילאנו את הריאות והריח היה כשל גן עדן. אנו חיים. התריסים המוגפים גרמו לכך שלא נראה כלום. בשום שלב של הנסיעה לא היה לנו מושג היכן אנחנו. ופתאום נדם המנוע. קיוינו שלא נתקענו באמצע שום-מקום בלבנון. היו אלה רגעי חשש מהולים בפחד.
בלי הודעה מוקדמת, נפתח הכבש של הנגמ"ש. לא זזנו. נשארנו קפואים במושבים ולא הבנו מה קורה. לפתע, הגיחו מספר חיילים נושאי דרגות ואיחלו לנו מזל טוב. "הגעתם לישראל. כל הכבוד על העבודה. קחו תה ועוגיות". אחד – אחד יצאנו מהנגמ"ש עם כל הציוד ומתחנו את האברים לכל כיוון אפשרי. איחלנו זה לזה בהצלחה והתחלנו להתפזר – כל אחד לעבר היחידה שלו שסומנה בשלט גדול. מייד אחרינו הגיעה שיירת ריחן שחתמה פרק בתולדות צה"ל. אחד המפקדים נעל את שערי הגבול וסתם את הגולל על ארץ הארזים אליה הייתי קשור בכל נימי נפשי. אני זוכר בבירור את תנועות ידיהם של חיילי הנגמש האחרון בשיירה. הם נופפו ללא הרף לכולנו והניפו דגל גדול-מימדים עם המעבר לשטח ישראל. בנקודת המפגש שלנו החלו להתקבץ כל מפקדי כוחות הרפואה בלבנון המזרחית – כל אלו שכונו "חובשי הקו הסגול". אף פעם לא שירתנו בקו הסגול שציין את הגבול מהצד הלבנוני. תמיד הוצבנו דווקא על הקו האדום המהווה גבול בתוך מדינת האויב ויוצר חייץ בין כוחות צבא דרום לבנון ובין מוצבי החיזבאללה. מהיכן הגיע הכינוי השגוי? איני יודע. ערכנו ספירת מלאי, וידאנו שלא נותר אף אחד בלבנון וקבענו להיפגש בעוד כמה שעות עם זריחת החמה, לאחר שנחטוף שינה קצרה.
שינה, כמובן, לא חטפנו. ישבנו עד אור הבוקר והעלינו חוויות מהשעות האחרונות במקום הכי יפה והכי מפחיד בעולם. המקום בו שולטת הערבוביה. עד היום אני נמלא זכרונות וגעגועים לארץ הארזים. הצרה היא שאי אפשר לדבר על זה יותר מידי גם בחלוף 13 שנים. היכן הם הקולגות שלי איתם ניתן להעלות קצת נוסטלגיה בלי להיחשב משוגע? כל אחד פנה לדרכו ומעולם לא נפגשנו שוב.
נסגר פרק בתולדות עמנו. נסגר פרק בחיי. מה שהיה לא ישוב עוד מלבד זכרונות ענוגים מאותם ימים מופלאים בארץ הארזים.
