בין אפריל 1995 לינואר 1997 הייתי קצין הנדסה 769. הרבה אירועים רבים ומשמעותיים אבל זה נצרב בי לעולמים. 19/9/1995, ימים ספורים לפני ראש השנה, פתיחת ציר שגרתית מטייבה לגדר (שער 318) דרך הכפר רב א' תלתין. הכוח מזהה מטען. אני יוצא מהחטיבה ומפעיל את כל הנוהל, צוות ס"פ ויתר ההכנות לנוהל קברניט. מגיע לשטח ופוגש את מ"פ טייבה (רובאית 13), אודי בן מוחא (לימים עשה איתי פו"ם,כיום תא"ל) ומג"ד 13, יואלי אור, מג"ד רכס רמים. סביר להניח שהייתי עם עמוס בן אברהם המח"ט (ואם טעיתי קצת בשיבוצים, עמכם הסליחה). התייעצות, תדריך, שיבוץ צוות הס"פ בפיקודו של נתאי שפטס שמצטרף לאודי ומתחילים הכנות. אני עולה לתצפית איפשהו, והם מתחילים.

לאחר זמן מסוים, אני מקבל קריאה בקשר על זיהוי מטען בעלייה לדלעת (קו גבעתי). טס לארץ, נוסע לשער פטמה, מתדרך את הצוות הס"פ השני, סוגר סגירות אחרונות. במהלך הזמן הזה, מכשיר הקשר שלי פתוח על האזנה לתדר נוהל הקברניט בטייבה. תו"כ העיסוק עם הצוות לדלעת אני שומע כי שפטס, מפקד צוות הס"פ, מזהה שרשרת מטענים עצומה. ככל הזכור לי, קצין ההנדסה של האוגדה, עמית אל-חי, נמצא באזור ואנו מתייעצים איך לטפל. בסוף, יש תירגולות ויש מפקדים למטה בשטח. שפטס מתקדם. אני נוסע משער פטמה לתצפית ממוצב עולש, ממש מעל הכוחות. מגיע, עומד על הסוללה, מביט לכיוון הכוחות ומדבר עם שפטס. שפטס מזהה שרשרת מטענים אדירה, בדיעבד נמצאו 27. הוא נערך להשמדת המטענים. אנו מסכמים כי כאשר הוא מוכן לפיצוץ, הוא ירים יד ואז אודיע לחטיבה על פיצוץ (בכדי לעדכן את הישובים).

שפטס מרים יד. חולפת שנייה ופיצוץ אדיר מחריד את האזור. נכנס לרכב, דוהר לשער ונכנס פנימה, אני יודע כבר מה קרה. שפטס נהרג. מתחילים חילוץ, אני מצטרף לסריקות, אוסף מה שאוסף. ממשיכים לעסוק באירוע ובזירת המטענים המורכבת, נחסוך מכם. נתאי שפטס היה האח הקטן של עומרי שפסט, חבר שעשה איתי קורס מ"כים בתחילת השירות. ואני מסתובב עם מידע בבטן, עם תחושה נוראית שמוכרת לרבים מהמפקדים. תחושת המשלח למשימה. אין דרך באמת להסביר את כובד משקל האחריות המונח על כתפי המפקד המשלח, באשר שלח חיילים למשימתם. זה הולך איתך כל החיים.כאשר חזרנו לחטיבה התחילו התחקירים ובשעת ערב, עם כאב ראש עז, נכנסתי לחדר לשים את הראש לשעה, לפני תחקיר המאו"ג, האלוף וכו'. נרדמתי כמו פגר. לאחר כשעתיים, אני מרגיש שמישהו נוגע בי, קורא בשמי, בא לבדוק מה איתי. עמוס בן אברהם, המח"ט. איש נדיר, באמת נדיר, מעיר אותי. הולכים ללשכה, ממשיכים לתחקר ולמחרת ערב ראש השנה, הלוויה בקיבוץ נחשון. במשך שנים הגעתי לבית העלמין בכל יום הזיכרון. תמיד עומד בצוות. חבריי, אנשי הס"פ, ידעו היטב את תפקידי וחלקי. עומרי האח, בערך. להורים לא ניגשתי מעולם.

עם השנים ואובדן של חברים רבים, "העתקתי" את מקום התייצבותי לבית העלמין באשדוד, עד היום. יהי זכרו ברוך.