ערב יום הזיכרון התשנ"ו 1996. אני במוצב גמבה, חלק מצוות טנק וכוח של 11 לוחמי פלחה"ן נח"ל. נשלחנו להחליף את הצד"לניקים ששוב מצאו תירוץ להיעלם לשבוע. החי"רניקים שומרים ואנחנו במארבים בלילה כרגיל.

מפקד הכח, גיל אייזן, החליט שלמרות התנאים, טקס ליום הזיכרון יהיה גם יהיה. בלי מדי א', בלי תס"חים, בלי אווירת הקדושה של הטקסים האלה בצה"ל ובלי מצבת זיכרון, אבל טקס יהיה. היה שם רדיו טייפ ודרכו שמענו את הצפירה. עמדנו כל הכח בשורה. אייזן שאב קצת סולר מהטנק לתוך זוויל ישן ויצר אבוקת זיכרון, ולסיום ביקש שכל אחד יזכיר שם של חלל צה"ל שהכיר וכל הכוח יתייחד עם זכרו. ומי לא מכיר במדינה שלנו? וכך כל אחד הזכיר, עד שהגיע תורו של לוחם נמוך ששתק. אני לא מכיר, אמר יניב רואימי, והרכין את הראש. "זכית", אמר לו אייזן, "במדינה שלנו לא להכיר חלל זו זכות!". שאר הכוח שכלל גם את אשל בן משה, אלדד בר אילן ונדמה לי שגם גלעד מישייקר, הביט בו בשתיקה.

חודש וחצי אח"כ, אירע אירוע הבז בו הייתי מעורב בעקיפין. אותו רואימי נהרג יחד עם אשל בן משה ועוד שלושה לוחמים נוספים מהפלוגה – ישי שכטר, עידן גבריאל וליאור רמון שהיה בחפיפה מול שכטר. הפלוגה מסיימת את הקו וחוזרת לארץ. יום שישי, אלדד בר אילן יוצא לבלות ונכנס בניידת משטרה בכביש עכו-צפת. אנחנו שמענו על זה כבר באימון ברמת הגולן וקיבלנו אישור להגיע להלוויה בקיבוץ געתון, טנקיסטים אבל כבר מרגישים אחים של הפלחה"ן. שני קווים עשינו איתם.