רכס רמים. רובאית 13 של גולני, מחלקה 2, לקראת סוף הקו בטייבה. ככל הנראה שהתאריך היה 25.6.98 לפי הצלבה מהפוסט המטלטל של אוהד אסולין. הייתי מפקד מוצב טייבה והמחלקה שישבה בטייבה בדרך כלל לא יצאה למארבים ארוכים. לכן, שמחתי כאשר המ"פ אופיר ליוויוס הודיע לי שיש לי הזדמנות להוציא מארב אחרון של 60 שעות ל'רציף-סלוקי'. זו הזדמנות אחרונה לצעירים שרק הגיעו לפלוגה לצאת למארב בלבנון. לקו לבנון הבא שיהיה בעוד שנה בעישייה הם כבר יגיעו כוותיקים וכמפקדים.

יצאנו מטייבה, הולכים 'דוך' בתוך הקוצים הגבוהים בכוונה, לא ללכת בדרך שהלכו בה לפנינו. מימיני נגביסט חוד, אלי יחזקאל. משמאלי קלע חוד, הפנתר ריימונד ועקנין, סוגרים את הכח איציק ביטון ואיציק גור. רוב הכח היה מורכב מצעירים ממחזורים מרץ ואוגוסט 97, ועוד כמה לוחמי-על מנובמבר 96, כולל הקשר שלי. בדרך היו לנו 2 מפגשים מקפיצי לב עם חזירי בר. כמו תמיד, ריימונד ועקנין היה הראשון לזהות ולדווח 'על'. גם הפעם לא אישרתי לו לירות. הזריזות המדהימה שלו תמיד הפתיעה אותי ונתנה לי תחושת ביטחון. עברנו כבר את אמצע הדרך, מצב הרוח שלי היה טוב, סמכתי על המקצועיות של המפקדים והחיילים שלי, האוויר היה נעים, אור הירח היה מינימלי אבל היתה ראות טובה וצלולה. היתה תחושה של טיול לילה נחמד…פתאום בוםםםםם! פיצוץ עז דרומית אלינו! אנחנו מיד יורדים במקום, נדרכים לתצפת לכל הכיוונים ומנסים להבין מה קרה. אני מיד מדווח בקשר שזיהיתי פיצוץ, נשמע כמו מטען, כ-3 ק"מ דרומית וקצת מערבית אלינו באזור הכפר טלוסה, ותוך כדי הדיווח מתחילה הרעשה כבדה אל המקום בו אירע הפיצוץ. מרגמות, טילים, מה לא. ייתכן ותוך כדי היו עוד כמה פיצוצים של מטענים. אנחנו בקו ראיה ישיר לנקודה, רואים ושומעים את אש התופת ב'לייב'.

בקשר מודיעים: "חוזליטו עלו על מטען"! מהתדריך אני זוכר שזה כוח של פלחה"ן נח"ל ומתפלל שחברי הטוב מהתיכון רן מיכאליס לא שם. פגשתי אותו כמה שבועות קודם לכן בגזרה, התחבקנו והתפללנו להפגש בפעם הבאה לאיזה ג'אם גיטרות אל תוך הלילה, כמו בימים הטובים. כמה שכעסתי על אלוהים באותו רגע! כמה אפשר להתעלל ביחידה הזו? יש לך חשבון אישי איתם? כמה מהם כבר נשארו בחיים אחרי אסון המסוקים, דלעת, בופור וכו', אתה רוצה למחוק את כולם?! בכל אופן, אנחנו עדיין שוכבים באמצע שום מקום ואני לוחץ לקבל אישור להתקדם אל עבר נקודת המארב שלנו. אם יש מחבלים בסביבה, בדרך אליהם או בחזרה משם, אני רוצה לדפוק להם ת'צורה! בינתיים לא מאשרים ודורשים שנשאר במקום. הקשר רועש וגועש, מכל מיני כיוונים מבקשים אישורי ירי, עד שמפקד האוגדה אפי איתם עלה בקשר וצעק בעצבנות שכולם ירדו מהרשת, ומי שמזהה – רשאי אש!

אני מזהה את מקורות הירי מעבר לקו האדום, אבל אין לי בכח כלי נשק שמגיעים לטווחים האלו של 2-3 ק"מ. פתאום מגיע רכב תול"רים של חיזבאללה/עמאל אל הנקודה הקבועה שלו ומתחיל גם הוא לירות אל חוזליטו. אני מיד עולה מול הטנק שמחפה לנו מטייבה ודורש ממנו לירות לכיוון הרכב הזה. בנוהל הקרב לטנק, תמיד הזכרנו את האירוע מהקו הקודם שבו הרכב הזה הגיע לנקודה הזו, המט"ק שהיה שם ירה אליו סדרה עם הפגז שמגיע הכי רחוק, בכינון הכי רחוק – 7 ק"מ למיטב זכרוני – והמחבלים שהיו ברכב במרחק של כ-10 ק"מ מהטנק נבהלו וברחו מהנקודה. הטנק לא פגע, אבל הפסיק את הירי. במבחן התוצאה – זו הצלחה גדולה! בקיצור, המט"ק ה*&^* שהיה בעמדה מסרב לירות כי הוא לא מצליח לקבל אישור, וכי אנחנו במשפך שלו. אגב, זה אותו מט"ק שבחזרה ממארב קודם זיהה אותנו כמחבלים וכמעט ירה בנו. אני צורח עליו (בלחש) שיירה בפקודה! והוא לא מסכים לירות בלי לקבל פקודה מדרג יותר גבוה, שכאמור אינו זמין בקשר. אנחנו רואים את הירי של התול"רים מול עינינו ומתוסכלים עד כאב. אני מבין שהאירוע לא עומד להסתיים בקרוב, ומעביר את הכח למארב כוכב במקום בו אנחנו נמצאים. הפיצוצים וחילופי האש הכבדים נמשכים בטלוסה, ואנחנו רואים ושומעים את הכל. בשלב כלשהו שלחתי את הקשר שלי לעשות סבב בין כולם ולשאול לשלומם, הוא חוזר מודאג ואומר לי ש"חלק מהחבר'ה בהלם קרב, וכמעט עושים במכנסיים". יצאתי בעצמי בזחילה לסבב בין כולם, להרגיע ולעדכן שמה שקורה מרוכז שם עכשיו, רחוק מאיתנו, ואנחנו בינתיים לא נחשפנו ולא בסכנה. גם המפקדים והסמך עברו והרגיעו את מי שהיה לצידם. אין כמו ידיעה ברורה כלשהי כדי להרגיע את הפחד המצמית הנובע מחוסר ידיעה.

אחרי יותר מדי זמן שאנחנו שוכבים באותה נקודה, אני מקבל פקודה לחזור לטייבה. עצבים! אבל כבר כמעט בוקר, אז די ברור שזה מה שיהיה. אנחנו קמים ומתארגנים להליכה זריזה בחזרה. אני עובר בין החיילים ורואה שהם עדיין בלחץ וחרדה מהלילה המטורף שעבר לנגד עינינו. כמו שלמדנו בגולני, כדי להוריד את מפלס הלחץ צריך…נכון! להלחיץ יותר! אז בדרך חזרה אני עושה להם נוהל מטען על כל גחלילית שעוברת בציר שלנו. זה גם עוזר להם להתרכז בסכנה שבהווה ולא במחשבות על החוויה שעברנו בעבר, שאמנם הייה לפני שעה קלה, אבל בעבר. את סוף הדרך שעוברת בין בתי טייבה אנחנו כבר עושים בדמדומי הבוקר בריצה קלה. המט"ק בטנק בטייבה, ה*&^* ההוא שלא ירה על רכב התול"רים, עולה מולי שהוא מזהה אותי ומחפה לי. אני עונה לו בעצבים שאני לא צריך אותו ושיעוף מהעמדה כי הוא רק מעצבן אותי.

מגיעים למוצב, אני מכנס את כולם במעגל ונותן להם איזשהו נאום ספונטני על זה שרובנו עברנו הלילה טבילת אש ראשונה, אמנם מרחוק, אבל זו טבילת אש, וזו לבנון. יש לנו עוד זמן קצר לשרוד בלי נפגעים בגזרה הזו, ובפעם הבאה שהם יראו את לבנון הם כבר יהיו וותיקים ומפקדים ויצטרכו להוביל ולפקד על חיילים במארבים כאלו. אני פוגש את קצין השריון ודורש ממנו להעיף את המט"ק הזה חזרה לארץ, ושלא יחזור שוב למוצב כל עוד אני שם. אני מתעדכן בתוצאות האירוע של "חוזליטו". נרגע קצת לשמוע שחברי רן מיכאליס לא בין הנפגעים, אבל הלב בוכה על הפצועים ועל ההרוגים.

עמית אסולין ז״ל
אור כהן ז״ל
יהי זכרם ברוך.

—
בתמונה: הנקודה המשוערת בה נעצרנו, והטווח אל הכפר טלוסה. אני לא יודע באיזו נקודה בדיוק היה האירוע.