אחרי קריאה בשקיקה של כל סיפור, פוסט ועיון מעמיק בכל תמונה – כבר 4 לילות אני מוצא את עצמי חוזר בזמן.

1:00 בלילה, יושב עם נס וסיגריה במרפסת, מלפניי פרוסות גבעות הכורכר מלאות השיחים, ובניהם מבצבצים מרחוק האורות של ראשל"צ. בוהה בנוף והכל מתערבב. הגבעות הופכות למורדות הסלוקי, האורות הופכים לנבטיה, תבנית, ע'נדוריה, קבריחא, מרכבה, בינת ג'בל ועוד. שיפולים בשטח נראים כמו 'המניפה', ושם מצפון זה הנהיר-סלוקי. השבילים בגבעות מובילים ל-627, אל קוצייר, או שזה בעצם 512. המבנה הנטוש בצד הדרומי של הגבעות מקבל את הצורה של תל קבעה, או שזה דב מגדל. מסוק שטס ברקע זה בטח עוד פעם סיור אוירי של יוניפי"ל. אתמול עבר מטוס ואני מחפש את הקשר לדווח שיש צידקיות בגזרה.

הרבה תמונות של חברים/אחים שלא שבו הביתה עוברות בראש, והכל כל כך מוחשי. בראש מהדהד משפט שאמרה אמא של חבר גיבור באזכרה שלו השנה: "השנה זאת הפעם הראשונה שאתה יותר איננו מאשר איתנו". למטה עוברות 3 דמויות מטיילות עם כלב, ובראש אני אומר "הנה עוד פ.צ.", אבל הם לא הולכים נכון בסדר תנועה ולא שומרים רווחים. האף מתמלא בריח האוויר הדחוס של הצוללות. השקט המוחלט דורך אותי. הנה עוד רגע יכריזו 'כוננות ספיגה', והעיניים תרות לאתר את ההבזק של היציאה מעבר לגבעות. עולה חיוך על חוויות של פעם בחיים עם החבר'ה. אחוות לוחמים, ערבות הדדית. והנה כבר כמעט 4:00 בבוקר…

שלוק אחרון מהנס שכבר התקרר, עוד לילה שלא קרה כלום, חזל"ש. הולך לישון כי מחר יש עוד משמרת. רובנו חזרנו משם, אבל כולנו נשארנו שם.