יוני/יולי 1998, מוצב טייבה, רובאית 13
אני מ"מ 2 ומפקד מוצב טייבה. חזרתי מפתיחת ציר, בשער חיכה לי המ"כ של פלוגת המסלול שהיתה במוצב. הוא חזר מארטישוק ונשאר ער כדי לעדכן אותי שבעקבות גניבות בצוללות הוא חיפש בקיטבג של אחד החיילים הצעירים שלי – א.ג, ומצא בו את הציוד הגנוב. הוא אמר שהוא בן-מחזור של החייל הזה וגם באימון המתקדם הוא נתפס עם שלל של גניבות, אז הוא הניח שזה הוא ששוב גנב.
הוא מצא בתיק שלו שלל ציוד גנוב – החל מתחתונים וגרביים מסריחות (!?), דרך ווקמן ומכונת תספורת, ועד תחמושת מסוגים שונים ומפות קוד של הגזרה. ואז המ"כ מוסיף: "דרך אגב, חסר לכם עכבר (אמר"ל)??" אני ישר סיננתי: "בן ז**נה!!"
הוא מצא בתיק שלו שלל ציוד גנוב – החל מתחתונים וגרביים מסריחות (!?), דרך ווקמן ומכונת תספורת, ועד תחמושת מסוגים שונים ומפות קוד של הגזרה. ואז המ"כ מוסיף: "דרך אגב, חסר לכם עכבר (אמר"ל)??" אני ישר סיננתי: "בן ז**נה!!"
כמה שבועות קודם לכן עשינו תרגולת ב"פרסה" (שטח האימונים) ובאורח מסתורי נעלם לנו שם עכבר. יומיים זחלנו כל המחלקה ביישור קו, הלוך-חזור, ולא מצאנו אותו. כאילו בלעה אותו האדמה. עכשיו מסתבר שהבן ז**נה הזה זחל איתנו, ראה אותנו נקרעים, ראה חבר שלו עולה מט"ש ומקבל עונש, ולא החזיר את העכבר!!!
מיד קראתי לחופ"ל של הרובאית (תמיר?), אמרתי לו שאני קורא ל-א.ג. ואיך שהוא מגיע אליי למשרד, הוא לוקח לו את הנשק. אם יש לנו עסק עם פסיכופת כזה, כדאי שהוא יהיה בלי נשק בסיטואציה הזו…
א.ג. מגיע למשרד עם הנגב (הוא היה בפתיחת ציר), אני מבקש ממנו להניח את הווסט שלו ואת הנגב בכניסה למשרד, החופ"ל מיד לוקח אותו. פתאום א.ג. קולט את הקיטבג שלו פתוח על השולחן שלי. אני מבקש ממנו הסבר, והוא מיד נכנס ללחץ: "זה לא אני, אני לא גנבתי!" ובורח החוצה. אני אומר לחופ"ל שיילך אחריו וייצמד אליו, ובינתיים אני מתקשר לאופיר ליוויוס המ"פ שנמצא במצפה עדי, מעדכן אותו ומבקש ממנו שיארגן שיירה לבוא לקחת אותו מהמוצב למשפט.
החופ"ל חוזר בריצה וצועק לי: "הוא יצא מהמוצב!!" אני מיד מעדכן את ליוויוס, זורק את הטלפון ורץ לשער. מאותו רגע הכל נכנס להילוך מטורף ולא בטוח שאני זוכר הכל לפי הסדר, אבל אני זוכר שבדרך לשער אני קורא לסטאס ומבקש ממנו להצטרף אלי. למה? כי סטאס הוא מישהו שטוב שיהיה לידך ברגעים כאלו! איש גדול וחזק, חכם ושקול, אחד שכולם מעריכים ואוהבים, וגם יודע רוסית.
בשער השומר מעדכן אותי שהוא ראה את א.ג. בורח לכיוון "מכון המים" ושהוא היה עם ה- M-16 שלו, אני מורה לתגבר את 2 העמדות שצופות אל "מכון המים" ושינסו לאתר אותו, ובמקביל להתכונן לכוננות ספיגה, לכל מקרה… בראש כבר רצות לי סצינות שהוא רץ לכפר טייבה, וחיזזבאלונים חוטפים אותו לרכב, ותיכף יתחילו להפגיז אותנו כדי לברוח, וכו'…
אני מבקש שיחבור אלינו נגמ"ש ומהר, גם להגנה וגם כדי שיהיה איתי מכשיר קשר חזק כדי לנהל את האירוע מול החמ"ל בארץ. רק תוך כדי תנועה אני מבין שאנחנו אשכרה ב"חשש לחניבעל".
אני מבקש שיחבור אלינו נגמ"ש ומהר, גם להגנה וגם כדי שיהיה איתי מכשיר קשר חזק כדי לנהל את האירוע מול החמ"ל בארץ. רק תוך כדי תנועה אני מבין שאנחנו אשכרה ב"חשש לחניבעל".
אנחנו מגיעים אל מכון המים שהיה נטוש ומלא בקוצים גבוהים, וצועקים אל א.ג. שיבוא ונדבר ויהיה בסדר, שאנחנו דואגים לבטחונו שם. אני מבקש מסטאס לקרוא לו גם ברוסית, כי העברית של א.ג. לא היה טובה, ואולי במקרה כזה של לחץ הוא בכלל ישכח עברית… אנחנו צועקים ואין תשובה.
עמדנו רגע בשקט כדי אולי לשמוע אותו זז, ואז אני אומר לסטאס: "אני מרגיש שהוא פה ושהוא מכוון עליי נשק. אני לא רואה אותו, אבל אני מרגיש את זה בוודאות!" וסטאס מנסה להרגיע אותי, אבל אני אומר לו: "עוד רגע אתה שומע בום! ואני נופל… אני מרגיש שאני בין כוונות" זו היתה הרגשה ברורה לחלוטין! שמעתי על זה כל מיני סיפורים, אבל להרגיש את זה – זה היה מטורף! רצה לי מחשבה בראש: "מילא למות בלבנון, אבל שחייל שלך יהרוג אותך? לא מתאים!"
מזל שבאותו רגע בדיוק הגיעה שיירה ונעצרה לידינו בחריקת בלמים. מהג'יפ הראשון יוצא תמיר ידעי המג"ד המהולל יחד עם 2 גששים (השמנמן הנמוך, והרזה הגבוה, לא זוכר את שמם). אני מעדכן אותם בקצרה, ומזהיר שא.ג. חמוש ושלדעתי הוא מתחבא ממש מולנו, עם כדור בקנה ועם כוונת עלינו.
הגשש מיד מזהה את העקבות שלו, מתחיל ללכת בעקבות העקבות, ודי מהר מזהה את א.ג. יושב מוסווה בין הקוצים, נשען על קיר בריכת המים, ו…. מכוון אליו את הנשק! הגשש קורא לו: "לא, לא, אל תירה! יש לי אישה וילדים" (או משהו כזה בבהלה… אני זוכר את הפחד המובן)
הגשש מיד מזהה את העקבות שלו, מתחיל ללכת בעקבות העקבות, ודי מהר מזהה את א.ג. יושב מוסווה בין הקוצים, נשען על קיר בריכת המים, ו…. מכוון אליו את הנשק! הגשש קורא לו: "לא, לא, אל תירה! יש לי אישה וילדים" (או משהו כזה בבהלה… אני זוכר את הפחד המובן)
להפתעתי, במקום לסגת אל מחסה, תמיר ידעי מתקדם כמה צעדים, ונעמד ממש מול א.ג. שמכוון אליו נשק. תמיר מוריד מעל עצמו את הנשק האישי שלו ומניח אותו על האדמה. מוריד את הווסט ומניח גם אותו גם על האדמה, ואומר לא.ג. משהו בסגנון: "אני מוריד את הנשק כדי שתראה שאני לא מאיים עליך, אני סומך עליך שלא תירה ולא תהרוג אותי, אני עומד מולך ומדבר איתך כבן אדם אל בן אדם. עשית טעות קטנה וזה לא סוף העולם. תבוא, נדבר ויהיה בסדר. אתה תצא מזה".
כמה שהערצתי את תמיר לפני כן, מאותו רגע הוא עלה אצלי לדרגת אלוהים! איזה קור רוח ואיזו רכות ואנושיות הוא יודע להפגין בסיטואציה כזו מורכבת.
במקביל, בזמן הזה, הגשש השני (הרזה וגבוה) מוריד את השכפ"ץ ואת הנשק ועולה רק עם מדים לגופו על שפת בריכת הבטון ומתקדם באיגוף בשקט בשקט, עד שהוא מגיע ממש מעל א.ג. ומחכה לסימן מתמיר.
א.ג. עשה איזו תנועה ותמיר הנהן לגשש, והוא מיד קפץ על א.ג. מלמעלה והוציא לו את הנשק מהיד.
ישר רצנו אליו, תפסנו אותו, ותמיר ביקש: "רק בעדינות חבר'ה". הכניסו אותו לג'יפ של תמיר והם מיד עשו פרסה וחזרו לארץ.
א.ג. עשה איזו תנועה ותמיר הנהן לגשש, והוא מיד קפץ על א.ג. מלמעלה והוציא לו את הנשק מהיד.
ישר רצנו אליו, תפסנו אותו, ותמיר ביקש: "רק בעדינות חבר'ה". הכניסו אותו לג'יפ של תמיר והם מיד עשו פרסה וחזרו לארץ.
אנחנו נשמנו לרווחה וחזרנו למוצב.
עד כאן עדות ממקור ראשון. אח"כ הגיעו אליי עוד כמה ידיעות שאולי מישהו אחר יוכל לאשר:
-
שלחו את א.ג. לכלא בטרמפים.
-
בגלל שכל הציוד שלו נשאר בטייבה ולא היו לו מדי א', אז הוא גנב את מדי ה-א' של רס"פ הרובאית, כולל הכומתה!! ויצא איתם לכלא.
-
חיילים סיפור ש-א.ג. אמר להם שהבית שלו ממולכד ומלא בתחמושת. ושאם יגיעו אליו מ.צ. הוא יפוצץ הכל.
-
אבא של א.ג. היה קצין בכיר במ.צ.ח…
בתמונות: מכון המים כפי שהוא נראה מהמוצב, ותצלום לוויין עדכני של גוגל בו אפשר לראות את המוצב ההרוס, ואת מכון המים שכנראה חזר לפעולה…
