השנה היא 1984, 1985, או אולי 86…אינני זוכר כבר. קבוצת צנחנים מתארגנת למארב חודר בצפון הגזרה המרכזית בלבנון. החיילים לוקחים איתם אוכל וצובעים את עצמם בצבעי הסוואה. מפקדם בודק שהביאו עימם את כל הציודים ללילה. מימיות מוחרשות, אין חלקי מתכת מנצנצים, מחסניות מלאות, פק"לים מלאים. הוא מחלק להם מספרי ברזל ומתחיל את התדרוך. הלילה אנו במארב חודר. מדובר בשטח "הפקר" ביננו לבין הסורים. מרחק רב מגבול ישראל, מצפון לאגמים  – בגזרה המרכזית. הוראות הבטיחות מועברות על ידי המפקד שוב ושוב. החיילים יודעים את ההוראות בעל פה, אך עקב חשיבות המעמד והתרגשותם הניכרת  – הם מקשיבים לדברים קשב רב. הם סומכים עליו, שידע כיצד להוביל אותם בסבך הלילה וידע להחזיר אותם בריאים ושלמים לבסיס לפנות בוקר.

באותו זמן, מרחק רב משם, בבית הספר הטכני של חיל האוויר, מתארגן צוות המסוק לבילוי ערב שקט. קברניט המסוק הוא סגן מפקד הטייסת, טייס המשנה הוא כותב שורות אלה, הרופא הוא גניקולוג נחמד, אשר מלא בסיפורים רפואיים מקפיאי דם ולוחמי 669 יושבים על ידם ומדברים. הם יושבים במועדון הרעוע שמעמיד לרשותם בית הספר הטכני. זה להם היום הראשון לתורנות הטיסות בלבנון. הם יושבים יחד עם עוד צוות של מסוק, אשר תפקידו הלילה להוביל מפקדים בכירים לאורך הגזרה. כולם סיימו את משימותיהם היום והם מדברים על ענייני דיומא. הטלויזיה דלוקה ברקע, ללא קול ואין מי שיצפה בה. שניים משחקים שש בש, אחרים משחקים קלפים, בפינת החדר מצוי אוכל שהובא למקום על ידי רס"ר הבסיס וכולם מתארגנים לקראת ערב שקט.

קבוצת החיילים עזבה זה מכבר את בסיסה. החיילים שקטים לחלוטין ונעים בצורה מאובטחת בתוך השטח האסור. הם עוקבים אחרי תנועותיו של מפקדם, אשר מוביל אותם בביטחה אל תוך הסבך, שהולך והופך צפוף מרגע לרגע. פחד עמוק מזדחל לליבות כולם. גם החילוניים שבהם – נודרים נדרים ומנסים לעשות עסקאות שונות עם היושב במרומים. הם חושבים על חברותיהם ומשפחתם ומצפים יותר מכל, להניח את ראשיהם על מיטתם במוצב, לאחר שיסיימו את משימת הלילה. מפקדם מוביל אותם ואין לו פנאי כרגע לחשוב על אחיו, הוריו וחברתו, שמחכים לו בבית. אביו היה קצין בכיר מאד והוא משוחח איתו מידי פעם על המשימות המורכבות בפניהן הוא עומד. אביו מספר לו על מלחמות רחוקות. מלחמת יום הכיפורים וששת הימים. בנו חושב לעצמו, שהאתגרים בפניהם עמד אביו – מורכבים ומסובכים יותר מאלה בהם הוא עומד בימים אלה והוא רוצה להוכיח לאביו, שהוא עומד באתגרים בכבוד. הוא הולך עם מפה קטנה ומנסה כמיטב יכולתו לנווט נכונה את חייליו לנקודת המארב. הוא כבר דיווח למבצעים על שתי נקודות ציון והוא בדרכו אל השלישית. פרט לדיווחים אלה, הוא משתדל לשמור על דממת אלחוט, מחשש להחשף. הוא מגיע כעבור עוד כחצי שעה לשטח המארב. משכיב את חייליו אחד, אחד, בודק מספרי ברזל ומוודא כי כולם איתו. הוא מדווח למבצעים על כך שהוא במקום. חלקו הראשון של הלילה עבר בהצלחה.

על בית הספר הטכני בחיפה ירדה החשיכה. הטייסים יצאו את המועדון והם ישובים כולם סביב שולחן בחצר. ריחו "המתקתק" של נחל הקישון נישא באוויר, גרעינים מפוצחים במרכז השולחן והם משוחחים על הקורה בחיל האוויר באותם ימים. הרופא מקשיב קשב רב לקורה בחיל ואומר לעצמו, שבלי ספק יש חיים גם מחוץ לבית החולים בו הוא מבלה את כל ימיו. סגן מפקד הטייסת מספר לכולם על ביתו הקטנה שנולדה זה עתה ומקניט את כותב שורות אלה, על כך שאלה לו ימיו המבצעיים הראשונים. הוא מספר לנוכחים סיפורי קרבות מרשימים של טייס מנוסה והם יושבים מולו פעורי פה ובולעים כל מילה והברה. מסביבם מצויים כמה פריקסטים, בהם מצויות מיטות שדה צהליות, עליהן פרוסים מזרוני גומאוויר "ריחניים". הסדינים מתוחים על המיטות והם מחכים לשאת את גופם של הטייסים הישנים.

בעומק לבנון, שומעים החיילים צרצורי צרצרים קולניים ושיטתיים. נהמת צפרדעים מחזרות נשמעת מידי פעם והחיילים מחליפים ביניהם מבטים. ממתקים עוברים מיד ליד, תוך שהם מקפידים להכניס את עטיפותיהם לפאוץ' ולא להותיר אחריהם עקבות. כדי לעורר אותם מעט, מחליט מפקדם לבצע תרגולת ולאחר מכן לחזור לאחור למארב. בסיום התרגולת – הצנחנים סורקים לאחור באש את דרכם למארב. בזמן הסריקה לאחור, נורה על ידי אחד החיילים כדור, שפוגע במפקדם בבטנו. מפקדם נופל. הוא מרגיש מכה חזקה מאד בתחתית הבטן ולפני שהוא מבין מה קרה, הוא מתמוטט ארצה. מנסה לקום – אך רגליו מסרבות להישמע לו. שלושה מחייליו מגיעים אליו יחד עם החובש. שאר החיילים מאבטחים את האיזור. כל רחש לא נשמע. למרות הירייה – הם לא נחשפו. החובש מגיש לו עזרה ראשונה וחוסם את זרימת הדם.

הקצין נקשר אל האלונקה. זו לו הפעם הראשונה בחייו  בה הוא נישא באלונקה. כעת הוא חושב על משפחתו. מה יקרה לי הלילה? האם אעבור אותו? עד כמה חמורה הפציעה שלי? אנחנו רחוקים מאד, מצויים בשטח הפקר ליד הצבא הסורי. איך יחלצו אותי? עוד הוא מובל באלונקה – הוא מרגיש שהוא שוקע אל תוך שינה טרופה. הוא מנסה להישאר ער, אך מרגיש עייף מאד. חייליו נרגשים מאד. הם סיימו מסלול רק לפני כמה שבועות ואלה להם ימיהם המבצעיים הראשונים. הוא שומע את הסמל נוטל פיקוד ומחלק הוראות קצרות לכולם. הסמל מדווח למוצב על מה שקרה ומבקש לשלוח אליו רופא בדחיפות. המג"ד עולה על הרשת. הוא שואל היכן הם נמצאים ומבקש מהסמל להתחיל "לקפל" את חייליו לכיוון המוצב. הוא מספר לסמל, שהרופא יוצא לקראתם יחד עם שני קצינים וכיתת חיילים. הם עוברים ביניהם על נוהל החבירה של שני הכוחות. הצנחנים מתחילים לרוץ בסבך בדרך חזרה. הם מחליפים אחד את השני תחת האלונקה ללא מילים, בכל מאה מטרים לערך. הם יודעים שחייו של מפקדם תלויים גם בהצלחתם לפנות אותו לאחור – מהר ככל האפשר. הם שותקים ומפוחדים.

כותב שורות אלה מרגיש עייף. היום שלו התחיל מוקדם מאד. אתמול בערב בשעה זו, הוא בילה עם חבריו מקורס הטייס בקפיטריה קטנה בצפון אבן גבירול בתל אביב. הוא נזכר בערב המהנה שהיה להם. מפהק ומברך את כולם בלילה טוב. הוא אוסף את תיק הרחצה ואת המגבת ועושה את דרכו למקלחות. כאשר הגעתי אל תוך המקלחות והתחלתי מוריד מעליי את הסרבל, נשמעה אזעקת ההזנקה. בשקט של הערב, חדרה הצפירה לכל נימי גופי והרגשתי גל של אדרנלין ממלא את כל גופי. הסרבל עלה מייד על גופי בחזרה. הנעליים נסגרו מהר. חשבתי על סדר פעולותיי. איך אגיע למסוק במהירות המירבית, אני צריך להתניע את המסוק והקברניט צריך לקבל במבצעים את פרטי ההזנקה. רצתי במורד המדרגות ונכנסתי לחדר השינה. זרקתי על מיטתי את המגבת וכלי הרחצה וקראתי לרופא שישב עדיין מסביב לשולחן. סגן מפקד הטייסת הגיע לחדר. הוא רצה לראות שאני בדרכי למסוק. הניח עליי את האפוד והנשק ושלח אותי למסוק. המכונאי המוטס רץ ליידי לעבר המסוק. בדיקה מהירה של המסוק, התרת הלהב, העמדת הנשק במקום ורכיסת האפוד. הקסדה מונחת על הראש והמפסקים מתחילים לעורר לחיים את הקוקפיט הישן. המסוק הישן והוותיק התעורר לחיים. הלהב החלה להסתובב באיטיות ולאחר מכן האיצה במהירות, כאשר היא מפלחת את האוויר אגב סיבוביה. גם האוויר מסביב למסוק הופרע משלוותו והתחיל לקחת חלק במירוץ להצלת הקצין, שהיה שרוע כעת קשור לאלונקה.

הקברניט קיבל במבצעים את האיזור בו מצוי הפצוע. הוא הבחין שמדובר במקום לא פשוט. מעבר לקו כוחותינו, בתוך עמק שנקרא אז: "הבקעא הקטנה". הוא ראה שקו הכוחות הסוריים מצוי שני קילומטרים בלבד מצפון לנקודה. היה מדובר בטיסה ארוכה מאד לעומק השטח הלבנוני. הוא הבין שיידרש כנראה תדלוק המסוק בדרך חזרה והחל לתכנן נקודות אפשריות לנחיתה. לאחר דקה או שתיים, הוחלט בפיקוד חיל האוויר שלא להזניק את המסוק בינתיים. צוות המסוק הועבר למצב כוננות של "חמש דקות". הקברניט הגיע אל המסוק וביקש ממני לכבות אותו. המסוק שב לעלפונו, כאשר מערכותיו נרגעות אט, אט מהפעילות שאחזה בהן. הקברניט סיפר לי, שעקב הקירבה של המקום לכוחות סוריים, חוששים לשלוח את המסוק – מחשש שיתגלה שמדובר במארב חודר וכן מחשש לפגיעה במסוק. בינתיים חברו להם כוחות הצנחנים זה לזה והרופא הגדודי החל לטפל בפצוע. הוא הבין שמצבו קשה ביותר. גם הרופא היה צעיר למדיי וזו הייתה לו התמודדות קשה עם מצב שלא הכיר בעבר. הוא דיווח לאחור על המצב הרפואי. הדיווח שלו עבר למפקדת חיל האוויר וממנה אל הרופא המוטס שלנו. הרופא שוחח עם מנהל מחלקת הטראומה בבית החולים שלו, אשר יעץ לו בדבר הפעולות שיש לבצע מיידית כדי לייצב את מצב הפצוע. מצבו של הפצוע דווח עדיין כבינוני.

הקברניט ואני חזרנו למבצעים. הסתכלנו יחדיו על מפת הטיסה וניתחנו את הבעיות הרבות בנתיב ובעיקר הבעיות שצפויות לנו בנחיתה. האם לנחות "מואר", או שמא לנחות עם אורות כבויים, כדי שהסורים לא יזהו את המיקום המדויק שלנו? עד להיכן יספיק לנו הדלק? התחלנו לבצע חישובי דלקים קדחתניים והבנו שאין מנוס מתדלוק בדרך חזרה. התקשרנו למפקדת חיל האוויר וביקשנו אישור לזנק לעבר הפצוע. במפקדה סירבו לאשר. הקשינו וביקשנו לטוס לעבר הפצוע ולבצע מעגלי המתנה עד שנקבל אישור נחיתה סופי. הכל כדי להתקרב בינתיים לפצוע ולקצר את משך הזמן שיידרש להגיע אליו. מפקדת חיל האוויר סירבה גם "לסידור" הזה. לאחר עוד כמה שיחות עם מפקד חיל האוויר התורן באותו לילה – הסכימו להזניק אותנו ולאשר לנו בהדרגה להתקרב למקום. רצנו שנינו אל המסוק. המכונאי המוטס כבר המתין לנו בסמוך אליו. הרופא ושני לוחמי 669 הצטרפו גם הם. בדקתי כי כולם ישובים וחגורים והמראנו צפונה לעבר הלילה. הזנתי את מכשיר הקשר "הלבן" של המסוק בתדר של יחידת הצנחנים והעברנו את הדיבור ברדיו לרופא שלנו, אשר שוחח עם הרופא בשטח. הבנו מהרופא שלנו, שמצבו של הפצוע מידרדר והולך. האצנו את מהירות המסוק ככל שיכולנו. המסוק רעד כולו, תוך שהוא "מגרד" את מגבלותיו ועובר אותן מידי פעם. הבנו מהחיילים, שהם הספיקו להתקדם עוד שני קילומטרים לאחור ומצויים כעת באיזור שהוא חשוד במיקוש – לפי המפות שהיו לנו. הקברניט ואני החלטנו לנחות, למרות האיסור, כיוון שלא היה פנאי לדלג את כח הצנחנים לאחור. לאחר כשעה וחצי לערך, הגענו לאיזור. קיבלנו אישור נחיתה ממפקדת חיל האוויר. הדלקנו את כל אורותיו החיצוניים של המסוק (כדי שהסורים יבינו שאין לנו כוונה התקפית) והתחלנו להנמיך. אמרנו ללוחמים ולרופא לנעול סנדלי חבלה, שכן השטח ממוקש. הבאנו את המסוק כמעט לנחיתה והחלטנו להישאר בריחוף נמוך מאד (20-30 סנטימטר) מעל הנקודה, על מנת שלא להיפגע ממוקשים. הרופא והלוחמים עזבו את המסוק בריצה עם תיקיהם הכבדים ואנו נותרנו במסוק המרחף. התחלנו להחליף תפקידים בכל שתיים או שלוש דקות, כדי שלא נתעייף אגב הריחוף הארוך והמעיק. דאגנו מאד לחייל ולא שמענו מהרופא במשך דקות ארוכות מאד.

לבסוף הגיע הרופא והודיע לנו, שמצבו של הפצוע הפך קשה מאד. הוא ניסה בכל כוחו לעצור את הדימום הפנימי בבטנו, אך לא צלח בינתיים. מייד אחריו הופיעה קבוצת צנחנים עם האלונקה. הרופא הגדודי התקרב לרופא המוטס ונפרד ממנו בחיבוק, ובטפיחה על השכם. היה זה תורו של הקברניט אז לרחף ואני יכולתי להביט לאחור – אל תא המטען של המסוק, כאשר הוכנס הפצוע אל בטננו.

הפצוע הרים את ראשו והביט ישירות בעיניי. חייכתי לעברו והרמתי את אגודלי לעברו. הוא חייך אליי גם כן – או שאולי דמיינתי את חיוכו? אינני יודע. הפצוע נקשר למקומו. הלוחמים היו נוכחים כולם, ישובים וקשורים. הדלקנו את כל האורות והמראנו במירב המהירות בדרך הביתה. בדקתי את מד הדלק והתחלתי לבצע חישובי דלקים. אולי נצליח להגיע ישירות לבית החולים בצפת ושם נתדלק על המנחת? סיפרתי לקברניט על הרעיון והוא ביקש שאתעמק יותר בחישוביי. הוא חשש כמובן, שלא ישאר דלק להגיע לבית החולים ונאבד כולנו – אגב נסיון להציל את חייו של הפצוע שלנו. כעת לפצוע היה כבר שם. הוא לא היה רק "חייל". ראיתי את עיניו, ידעתי שהוא סומך עלינו, שנביא אותו הביתה. הוא בוודאי מבין שהגיע למסוק ותיכף יגיע גם לבית החולים. לא יכולתי לאכזב אותו. הודעתי לקברניט שנצליח להגיע אם נטוס בצורה חסכונית, אך בלי ספק נעבור את המגבלות בהן היינו מחויבים. הוא שאל אותי לדעתי והשבתי לו, שצריך לנסות. הוא הסכים והחלטנו להביא את הפצוע לבית החולים בטיסה ישירה. הודענו על כך לטייסת. מנהל הלחימה ערך חישובי דלק משלו והודיע לנו שאנו מגבלתיים מאד. הודענו לו, שהחלטנו להמשיך בטיסה ישירה.

הרופא דיווח לנו כל העת על הידרדרות נוספת במצבו של הפצוע שלנו. הבטתי לעברו לאחור וראיתי שראשו שמוט הצידה כעת. הוא לא הביט בי ולא הביט באף אחד. הרופא היה רכון מעליו וכן גם החובש. הם הכניסו לגופו מנות דם רבות – אך ללא הועיל.

שמענו את השיחה של הרופא שלנו עם בית החולים והבנו שהמצב נואש. הרופא אמר לנו, שיתכן ויהיה צורך רפואי לנחות, כדי לייצב את מצבו. לקראת מרג' עיון, הודיע לנו הרופא שמצבו נואש ממש והוא צריך להוציא אותו מהמסוק ולנסות לייצב את מצבו בשיטות פעולה שלא ניתן ליישם אגב טיסה. נחתנו ליד חביות תדלוק שהיו במקום. הלוחמים הוציאו את הפצוע והמשיכו לטפל בו עם הרופא והחובש. אנו תדלקנו בינתיים במהירות את המסוק וחזינו בהם מבצעים נסיונות הרואיים להציל את חיי הפצוע. לאחר כחצי שעה, חזר אלינו הרופא וסיפר לנו כי החייל נפטר. למרות האיסור להטיס הרוג, החלטנו להחזיר אותו לארץ בטיסה. יידענו את כל הגורמים והמראנו דרומה בדממה. הלילה היה בעיצומו. אורות הישובים מתחתינו נצנצו בזוהרם. כולם ישנו במיטותיהם. רק מסוק אחד פילח את הדממה, בטיסה לעבר מנחת בית החולים רמב"מ – כאשר חלל בבטנו.

הבטנו זה בזה בקוקפיט. כולנו מיוזעים, רצוצים ומאוכזבים עד עמקי נשמותינו. לא עזרו האימונים הרבים. לא עזר רצוננו העז להציל את חייו. לא הצלחנו למרות הסכנות הרבות בטיסה. נכשלנו מלהציל אותו, למרות תחינותינו לטוס לעברו מהר ככל האפשר. למרות שהחלטנו לטוס ולהביא אותו לבית החולים ללא דלק כמעט.

הורדנו את החייל ההרוג בבית החולים והמשכנו בדממה בעוד שתי דקות טיסה – לבית הספר הטכני של חיל האוויר.

בבואנו, קיבלו אותנו המכונאים בחיוך, אולם פנינו היו חתומות. פנינו כולנו לעבר המקלחות ואני נותרתי בהן עד הבוקר כמעט.