מוצב רותם – המוצב אולי הכי מתעתע בלבנון, באחד מלילות נובמבר '97. אני ילד בן 20 וקצת אך מ״מ ותיק בפלוגה ג׳ גדוד 433 בשריון (גל עוז אריות), לקראת סיום קו של 4 חודשים בלבנון, נמצאים במוצב יחד עם גדוד 932 של הנח"ל. באותו הלילה – יציאה למארב ארטישוק אחרון שלי בלבנון. ישנו חשש, כל כך הרבה סיפורים היו על אלו שזה היה המארב האחרון שלהם.

צוות הטנק הרגיל שלי, שהעבירו איתי 4 חודשים בקו, יצאו כבר הביתה לחופשה. אני נשארתי עם צוות צעיר (אילייה ומיכאל) ועם המ״מ שבא להחליף אותי, אסף אילוז, שעלה כטען. שער המוצב נפתח, אנחנו בטנק והנגמחון עם כח החי"ר יוצאים החוצה מהמוצב ומתחילים בתרגולת היתקלות ברחבה ליד המוצב. תדרוך אחרון ומתחילים בנסיעה לנקודת המארב שהיתה במרחק של כמה ק"מ מהמוצב. נסיעה על דרך עפר שאת הכוח מוביל הגשש. בדרך מצד שמאל, על גבעה המשקיפה עלינו, יש וילה לבנונית טיפוסית ועל הגג בחורה תולה כביסה. כל פעם שיצאנו למארב בארבעת החודשים האחרונים היא היתה שם למעלה (מזכירה לי את הסרט שתי אצבעות מצידון). אני מסתכל עליה ובפעם הראשונה, איך שאנחנו חולפים, היא נעלמת ונכנסת מיד הביתה. כמעט באותו הרגע אני רואה מרצדס שחורה חולפת במהירות על הכביש ליד, ומתחיל לחשוב לעצמי האם זה נורמלי? אחרי דקה הגשש מודיע לנו שהוא לא מרגיש טוב ולא יכול להמשיך, נאלצים לחזור חזרה למוצב ולהחליף את הגשש.

יש לי תחושה פנימית חזקה שמשהו הולך לקרות, תחושה שכנראה היא זו שתציל אותנו. מתארגנים מחדש במוצב ואז אני מודיע לכח הנח"ל שהטנק שלי הוא זה שיוביל את הכח ושהנגמחון יסע מאחורי הטנק (בניגוד לנהלים שהנגמחון מוביל). ביקשתי מכולם להיות עירניים כי נראה שמשהו קורה פה, אמרתי לכח החי"ר שברגע שנגיע לעמדת המארב, הטנק קודם יבצע סריקה ראשונית ורק אחריה נבצע את ההצפנה של הטנק. מגיעים לעמדה ועוד לפני שמתחילים להתארגן, אני אומר לנהג לעלות לאט לעמדת תצפית לסריקה ראשונית (שוב בניגוד מוחלט לנהלים), ואז ממש מולנו נמצאים 3 מחבלים עם טיל מכוון לכיווננו מטווח של כ-300 מטר. אנחנו יורים ראשונים, משחררים את הפגז שיש בקנה, מצודדים את הטנק ימינה ומזהים חוליה נוספת של 3 מחבלים. מבצעים שוב ומזהים פגיעה.

מהר מאוד מתחילים ליפול לידנו פצמ"רים בטירוף, אנחנו מודיעים בקשר כי ניתקלנו ופגענו, מבקשים מאיתנו להשאר בעמדות ולא לזוז, מסוקים נקראים למקום ומנסים לזהות מחבלים נוספים אך ירי הפצמ"רים מתגבר והנפילות מתקרבות, אנחנו מודיעים שמסוכן להשאר בעמדות וחייבים לזוז. יחד עם כוח הנח"ל שבינתיים התארגן בנגמחון (הירי שלנו תפס אותם לפני שהתארגנו למארב) אנחנו משנים מיקום מספר פעמים בעוד ירי הפצמ"רים נמשך, מוצאים בסופו של דבר מחסה בשטח ומבצעים ספירת מלאי של התחמושת.

בבוקר חובר אלינו כוח שנכנס ללבנון (אם אני זוכר נכון, כוח של הסמג"ד שלנו פרנט) וממלאים את הטנק בפגזים חדשים, עוברים תדרוך והמשימה בלילה היא לחזור לעמדת המארב של הלילה הקודם ולתת חיפוי לכח של הנח"ל שהולך לכיוון גופות המחבלים. מחכים לחשיכה ויוצאים, אחרי נסיעה קצרה הנגמחון נתקע ולא יכול להמשיך, מחברים כבל גרירה וגוררים את הנגמחון בחזרה לרותם. רק כשמגיעים לרותם אנחנו מדווחים כי הנגמחון תקוע ואנחנו לא יכולנו להגיע לעמדת המארב, בעוד כוח הנח"ל השני כבר בדרכו לכיוון גופות המחבלים וצריך את החיפוי שלנו. אחרי שיחה עם הפיקוד, מחליטים שנצא למארב רק שני טנקים, ללא חי"ר. אני מתדרך את הטנק השני שהיה במוצב וככה יוצאים שני טנקים לבד למארב, במרחק של כמה ק"מ מהמוצב. מגיעים לעמדה, אני משאיר את הטנק השני מאחור ומבקש ממנו להשגיח עלינו מקרוב ומאחור במקום כח החי"ר.

עולה לעמדה ומזהה שני כוחות מקבילים בתנועה ומבין שכוח אחד הוא של הנח"ל והשני של מחבלים נוספים. אני מודיע בקשר שיש לנו זיהוי ומבקש לאמת, עולה מול כוח הנח"ל ומבקש להרים ידיים, לשבת, לעמוד וכו – עד שמוודא זיהוי ודאי. כאשר כל כח הנח"ל יושב, אני רואה את המחבלים ממשיכים לנוע לא רחוק מהם ומבקש אישור לירי. כל החמ"ל רועד מפחד מדו"צ, שואלים שוב בחשש בקשר האם בטוח שיש זיהוי ודאי, אומר שכן. יורים פגז ועוד אחד. לרגע דממה, ואז החמ"ל מבקש ברעד מכוח הנח"ל לאשר שכולם בסדר. מקבלים אישור, נרגעים, אך רק לזמן קצר מאוד. מיד מתחיל ירי מטורף של פצמ"רים וטילי נ"ט לכיווננו ולכיוון כוח הנח"ל,. אנחנו יורים ומחסלים חוליית שיגור סאגר, מנסים להישאר כמה שאפשר בעמדות ומלווים את כח הנח"ל שנמצא בתנועה. הירי מתגבר ואנחנו חייבים לרדת מהעמדות ולהתחיל לחזור למוצב.

שני טנקים נוסעים לבד בחזרה למוצב, עייפות מטורפת של מעל ל-72 שעות ללא שינה, מתכוננים למנוחה ואז מתחיל פיצמור רציני של המוצב. קופצים לטנק ומקבלים איתור מהתצפיתנים – העץ, ליד החומה – חוסר הבנה ויורים למיקום לא נכון. מיד מבקשים מאיתנו לחדול אש, יורדים לעמדה אחורית ואני רץ לעמדת התצפית, התצפיתנים מראים לי את המיקום המדויק. אני מזהה מעמדת התצפית את המחבלים יורים את המרגמות עלינו ומבקש לעלות לבצע שוב. מפקד המוצב (מ"פ או סמ״פ הנח״ל?) מסרב לתת לנו לירות ואומר שזאת פקודה ומוסיף כי הטנק שלנו לא מסוגל לפגוע ממרחק כזה. אני בטוח שאני יכול לפגוע, לא מוכן לקבל את הפקודה ומתקשר בטלפון האדום לחמ"ל ומתחנן לקבל אישור לירות (לא זוכר עם מי דיברתי, אולי עם אבשה המג״ד שלנו ב-433?). שואלים אותי אם אני בטוח שאני פוגע ומשיב חיובי, ומקבל אישור לעלות ולבצע. עולים שוב לטנק, הפעם מכוונים למיקום הנכון ומזהים פגיעה ישירה – ענן עשן ופיצוצים עולים מהמקום, המחבלים והמרגמה נפגעים וכל זה מצולם ומתועד בסרטון ע"י התצפיתנים.

יום או יומיים למחרת, אני מסיים את תפקידי כמ״מ ויורד בשלום מלבנון בפעם האחרונה. טנק אחד בודד מעל ל-72 שעות לחימה ו-13 מחבלים הרוגים. צד"ל אוסף את הגופות שלהם יום למחרת, מביא אותם לישראל ומתברר שהם שייכים לאחת מיחידות העילית של חיזבאללה ויחידת העילית של אמ"ל ומשום כך היה להם חיפוי אש כל כך חזק של מרגמות וטילים.

כמעט 25 שנים אני מדחיק את הדברים. בשנים הראשונות כל הזמן הייתי חושב מה היה קורה אם. כל כך הרבה לא הצליחו לחזור משם ואנחנו כן. הרבה חיילים היו מסביבי באירוע הזה, הכל היה יכול להסתיים באסון אם רק דבר אחד קטן היה משתבש.

* אחרי שהעליתי את הפוסט הזה פה, היה מרגש מאוד לקבל תודה והערכה מקצין הנח"ל, דני שחם, שהיה איתי באותו מארב ופיקד על כח החי"ר שהיה בנגמחון.