קיץ '97, מוצב סוגו'ד בדרום לבנון. יום א' בשעות הבוקר המוקדמות, אני בעמדת שמירה ועולים מולי בקשר: "אריות כאן 70, האם אתם קרנף איתי?". אני חייל בסוף מסלול, לא סגור על המינוח "קרנף" ורץ למ"מ יקי דולף, שיסביר לי במה מדובר. יקי מסביר שהכוונה לקשר עין. אני חוזר לעמדה ומודיע ל-70, מפקד החה"ן נדב מילוא, שאני בקשר עין איתו. הם היו בסריקת עמדות ב'אורן ישן', ממש מתחתינו. המחשבות נודדות לערב שישי לאחר ארוחת הערב במוצב ריח, שם פגשתי כמה חיילים ותיקים מפלוגת החה"ן שהכרתי. הם מספרים שהם מתים מפחד מהמבצע, כבר אמרו להם שזאת לא שאלה של האם הם יתקלו, היתקלות היא ודאית, השאלה היא רק מתי. אבל, הם אומרים, הסיבה היחידה שאנחנו יוצאים למבצע היא: נדב מילוא. הוא מפקד מדהים, ואנחנו סומכים עליו בעיניים עצומות.

באחת המחשבות נעצרות! פיצוץ עז בדיוק בנקודה שעד לפני רגע ראיתי בה את כוח החה"ן בסריקות. לאחרי מכן צרורות לכל עבר, פיצוץ רימונים וממש לחימה מתחת לעיניים שלנו. המוצב מוקפץ, נערך להתקפת מוצב ואכן תוך מספר דקות מתחילים לחטוף. בשלוש השעות שלאחר מכן התחוללה התקפת מחבלים מאסיבית על המוצב. בהתחלה ירי טילים, לאחר מכן מקלעים, ולאחר מכן מזהים מחבלים עשרות מטרים מהמוצב. על הקרב מפקד בגבורה רבה יקי דולף, שהיה מ"מ צעיר באותם ימים. אנחנו יורים כמו משוגעים, הוא מכווין ארטילריה.

אני כמטוליסט הצלחתי לפגוע ב-2 מחבלים שהסתתרו בשיחים כמה עשרות מטרים מהמוצב. לפתע נורה טיל. יקי שהיה באחת העמדות, עף כמה מטרים לאחור. אני רץ לעזור. בטוח שהוא נפגע קשה. יקי קם, מנער אבק וממשיך להילחם ולצעוק פקודות. בתור חיילי מסלול, היתקלות ראשונה משמעותית. סה"כ תפקדנו היטב. פחדים, צעקות, פרצופים של לוחמים בראשית דרכם. מראות שנצרבים. לאחר כשלוש שעות, הדפנו את המחבלים והצלחנו לפגוע באחדים מהם. המוצב נראה כמו בסרט מדע בדיוני אפוקליפטי – מלא עשן ופיח. באותו ערב, בחסות הטנק, יחזרו לוחמי החה"ן. אני זוכר את העצב על פניהם. המפקד שהם כל כך העריצו נפגע ונפל בקרב.

לאחר שלושה ימים די מסוייטים, אנחנו עוזבים את המוצב חזרה לריחן. מרגישים שהנה אנחנו אחרי טבילת האש הראשונה שלנו, ועוד כחיילים בסוף מסלול. בקרב הזה הבנתי את המשמעות של מנהיגות מפקדים בלחימה – של נדב מלוא ויקי דולף – ועד כמה מפקד מקצועי משפיע על תפקוד הלוחמים. הקרב הזה גורם לי לבחור, גם אני בדרך הזו, של פיקוד לעוד הרבה שנים.