דצמבר '95, מוצב דלעת. קו ראשון שלי בלבנון, מתחילים להתרגל לשגרת עבודה: מארב ארטישוק בלילה (מתובל בנודים של קבנוס יחיעם), חיפויים לפתיחת צירים ופעילויות שונות ביום, קור לבנוני, בוץ לבנוני, נוף מטמטם ומתעתע. מדי פעם פיצמור קל על המוצב וסביבתו או קולות נפץ רחוקים מזכירים לנו שאנחנו לא באימון אל"ת ברמה"ג.

השטח היה דרוך, היו התראות והיו ארועים בהיסטוריה הגזרתית הקרובה, שלא לדבר על אירוע הדגל המפורסם שקרה שנה ומשהו לפני. כל תדריך היה מלווה בכל מיני סיפורי אימה שילדים בני 19 לא בדיוק מפנימים עד הסוף את הסיטואציה. בוקר, שעה 8 לערך ואנחנו אחרי מארב ארטישוק מעייף (דב מוצב), טיפול אחרי תנועה, טיפול לפני תנועה והטנק חזר לכוננות. עולים למוצב, ארוחת בוקר ויאללה לחד"ב לתפוס קצת שינה לפני פעילות יום. נרדם בשניה. מתעורר לקול פיצוצים עמומים מחוץ למוצב שמתגברים מרגע לרגע. שניה אחר-כך שומע את "אחרק", הרס"פ של גבעתי, צועק ברמקולים של המוצב – התקפת מוצב, "שיריונרים החוצה", תוך כדי שהוא מפעיל את האזעקה – מעין צופר אזעקה מכאני בצבע אדום שצריך לסובב עם ידית כדי שישמיע רעש.

שכפץ, כפלס"ט, אפוד, נשק וטס החוצה לכיוון המנהרה המקשרת בין המוצב למשטח הטנקים. בחוץ כבר הפגזה, עמדות הברזל בתעלות למעלה פותחות באש, כולל ירי מקל"ר. זה כבר מרגיש רציני. מיכאל הנהג שלי נמצא לפני ושנינו בריצה בתוך התעלה הסגורה. בערך באמצע הדרך התעלה הופכת פתוחה, בצד שמאל לתעלה היה נגמ"ש 7 של גבעתי שהתחיל לירות פצמ"רים. מיד כשאנחנו עוברים לידו, נפילה במרחק של 10 מטר, אני ומיכאל נשכבים על הקרקע, קמים בתוך האבק ורצים לטנק, עולים עליו ונכנסים לתאים. אחרי כמה שניות אני קולט שגל סער, המ"מ, והטען שלי, שי חשוב, לא מגיעים, כנראה בגלל ההפגזה בחוץ. אחרי כנראה דקה או שתיים שבשבילי נמשכו נצח בכל פרץ האדרנלין הזה, הם נכנסים לתאים. הטנק מונע, הארטישוק עובד, היכון לירי זריז, פגז בקנה תוך כדי תנועה לכיוון הצד הדרומי של המוצב (שמאל). טנק 3ב בפיקודו של ניר גבע (מכוכב יאיר) והטען גיא גסר (רמת גן) מאגף מצפון-מזרח למוצב (צד ימין).

בהתחלה אני לא מזהה כלום, סורק את השטח, בליל דיבורים ורעשים באוזן מרשת הקשר. לפתע גל מודיע שכדור חלף מעל הראש שלו וכנראה שיש צלפים בשטח. הוא מוריד את הראש למצב חרך, שניה אחרי-כך עוד כדור עובר מעל המדפים – סריקה זריזה ואני מזהה דמות ליד הגדר/שער של הוילה האדומה, יורה מספר פגזים לנקודה והדמות נעלמת. כמה רגעים אחר כך מודיעים לנו שזיהו מחבלים מלפני המוצב במדרגה (האיזור המת שלפני המוצב – מצפון). אנחנו יורדים מעט למטה ומבצעים ירי מרגמה 60 על איזור המדרגה. אחרי מספר דקות, משפרים חזרה למעלה כשבמהלך הנסיעה חולפים לצידנו מספר פגזי RPG שעד היום אני לא מבין איך פיספסו אותנו.

מרלי, מ"פ גבעתי, עולה מולנו בקשר ומדווח שזיהו תנועה חשודה במבנה לול התרנגולות ההרוס שלמרגלות המוצב מצפון. נסיעה מהירה לכיוון וירי של 2 חלולים, הפגזים עוברים מעל המטרה (אין לי הנמכה). החלטנו שאנחנו מסתערים על הלול במקלעים. הגענו עד למרחק של 10 מטר, כשגל צועק בקשר "טען, הכן רימון". חשוב הטען מוציא רימון, מגיש לגל, הרימון נזרק ואנחנו עפים בחזרה למעלה שלא נחטוף עוד איזה RPG בדרך. כל האירוע ערך כחצי שעה שבסיומו גם הצטרפו 2 מסוקי קוברה שהספיקו להיכנס למספר יעפים על המחבלים הנסוגים. בניגוד לאירוע תקיעת הדגל (שאני מוריד את הכובע בפני כל לוחמי המוצב) – האירוע הזה נגמר בטוב . החיזבאללה חטף חזק – במשך שעה שלמה צפינו איך אמבולנסים ומכוניות אזרחיות עם דגלים לבנים נוסעים הלוך ושוב בתוך נבטייה ונכנסים לתוך בית החולים הגדול של העיירה שעמד למעלה – עדות לכמות הנפגעים שהיו להם.

באשר לנו, האדרנלין אט אט החל לפוג, נשארנו מחוץ למוצב עוד כמה שעות עד שהגזרה חזרה לשקט המתוח הרגיל. במוצב , חוץ מאחד החי"רניקים שנפצע קל מרסיס פצמ"ר לא היו נפגעים. בערב עם שקיעה חזרנו לעמדת הדוב כאילו הכל היה חלום. בערך שבוע אחרי האירוע הזה, ב-28/12/95, חטפנו טיל בטנק, אירוע שהסתיים בנס גדול.

לאחר 3 שבועות גדושים באירועים לא פשוטים (ללא מקלחת), אני חוזר בשיירה הביתה לחופשה. הדרך מאוד פסטורלית, אני מגיע לארץ, טרמפ לקריית שמונה ואחרי כמה שעות המתנה עולה על ה-845 אקספרס לתל אביב. מסריח כולי, הראש מלא סרטים כשאני מביט בחלון ורואה אנשים ממשיכים בשגרת יומם, דבר שהיה נראה לי הזוי לגמרי במציאות שבה חייתי.