במחצית השניה של שנות התשעים, לבנון היתה הסיבה להכל. הסתובבנו בסנור, ירוקים עד עמקי נשמתנו וכל הזמן ספגנו לבנון. בגללה, השקענו שעות כל שבוע בשפצורים, אבטוחים והחרשות של מימיות. לבנון היתה הסיבה שאסור היה לנו להתלונן על שום דבר בתור חיילים במסלול, כי אי שם יש עכשיו מישהו במארב של 96 שעות, ישן בשיח ומחרבן בקסדה, אז באמת נראה לך שאתה יכול להתלונן?! לבנון היתה התשובה ל-90% מהשאלות ששאלנו במהלך המסלול. כל פאק קטן שעשינו היה נבחן מול הפרדיגמה של "מה תעשה בלבנון?" – לא השחרת? לבנון. לא איבטחת? לבנון. איבדת? לבנון! לבנון היתה הגביע הקדוש של כל חי"רניק, לשם רצינו להגיע. לבנון לא היתה רק מקום פיזי, היא היתה גם, ואולי בעיקר, מצב מנטלי. שלוש שנים אחרי הגיוס, אני מ"מ בפלחוד 890. אימון חצצון שבסופו קו עישייה ואני כל הזמן טוחן בראש למחלקה לבנון, לבנון, לבנוןף, גם כשמסביב יש רק מדבר ואף לא שיח אחד.

לבנון כמצב מנטלי ליוותה אותי במשך כל השירות בגדוד 890 ובעצם גם הרבה אחרי זה. לבנון כמקום פיזי תפסה רק כמה ימים בשירות שלי. התגייסתי בנוב' 95, השתחררתי בנוב' 99 ומסתבר שכוח העל שלי היה לצאת לקורס או לעבור לבא"ח בכל פעם שהגדוד עלה ללבנון. אלמלא כמה ימים במהלך קורס קצינים, לא הייתי מגיע לשם. צירוף מקרים נדיר שגורם לי, גם אחרי 20 שנה, קצת להתבייש. אני קורא פוסט של המ"מ שהחליף אותי בפלחו"ד ועלה עם המחלקה ללבנון במקומי ונזכר כמה התבאסתי אז, ולמרות שעברו 21 שנים, אני עדין קצת מתבאס. כמה רעל שמו לנו באוכל שגם אחרי 20 שנה הוא לא עזב את הגוף שלנו לגמרי?

מכיוון שלא באתי לבקר, לבנון החליטה לבקר אותי. ב-5/9/1997, יום שישי בבוקר, אבא שלי מעיר אותי (יצאנו חמשוש) עם המשפט "עודד התקשר, היתה הלילה פעולה בלבנון, גל נהרג". אגרוף לבטן, איך זה יכול להיות. גל היה אחד מחבריי הטובים מהתיכון. הוא התגייס לשייטת 13 ואפשר להגיד שהתבגרנו מבחינה צבאית ביחד. התאמנו לגיוס ביחד, נסענו ביחד לחיפה לגיבוש, בשבתות אחרי הגיוס כשהיינו נפגשים, היינו מחליפים חוויות על תרגילים ופק"לים, מפקדים קשוחים וקדרים יצירתיים ומה בנות מעדיפות – כנפי צניחה או כנפי שייט.

גל היה שחיין בעברו, חזק מאד פיזית, רך מאד מבפנים, חכם, מצחיק ובן אדם טוב. בתרחישי ה"מי יכול למות בלבנון" שעברו לי בראש, שמו אף פעם לא עלה (שייטת, הם לא טוחנים שמירות ומוצבים כמו הגדודים, מה זה קשור אליהם בכלל). גם כשהוא רמז לי שהוא מתאמן על משהו, לא קלטתי את הרמז. בעשרים ושלוש השנים שחלפו מאז שגל נהרג באסון השייטת יצא לי לספר עליו ולהספיד אותו במספר אזכרות ואירועים, ודווקא עכשיו כשאני רוצה לכתוב עליו, אני לא מצליח למצוא את המילים שיתארו בחור סופר מוכשר שעוד לא הספיק לחיות. גל אמר לי פעם שמבחינתו הוא מוכן לצאת לפעולה אחת כל השירות ויותר מזה לא לעשות כלום – והיא לצאת לפעולת החילוץ של רון ארד. וזהו. גל היה בחור תמים.

המוות של גל תפס אותי באמצע קורס קצינים ועורר אצלי המון שאלות ורגשות שרק חלק קטן מהם הופגן כלפי חוץ. את רוב התחושות והמחשבות שמרתי לעצמי או תרגמתי לציניות והומור שחור. בשנים הראשונות שאחרי השחרור, הרגשות המאד חזקים האלו התחילו לצאת החוצה בצורה של סיפורים קצרים. הסיפורים דימיוניים אבל מבחינתי לכולם יש חיבור לסיטואציות/רגשות שיצא לי לפגוש אחרי שגל נהרג. אני משתף אתכם בסיפור הראשון שכתבתי, נדמה לי עוד בהודו בטיול אחרי צבא, ומקדיש אותו לגל ז"ל ולשאר החיילים שלא יצאו מלבנון.

יום שישי זה היום. נגמר השבוע עם כל החרא והבלאגנים ואז קורים שני דברים חשובים.
הראשון, נוהל שבת והשני ביקורי הורים. במשך השבוע אין להם ממש זמן, אז הרוב מגיעים רק בשישי. הם מגיעים בזוגות או לבד, יש כאלה שגם חברה שלהם באה לבקר. חבל על הזמן איך לכולם יוצאות העיניים, כי בנות בקושי רואים כאן. אז אם מגיעה מישהי, כולנו פוחתים עין, מעירים הערות. נראה לי שבועז כבר היה מעדיף שחברה שלו לא תבוא אחרי מה שהוא עובר כאן. היא שווה, כולם מסכימים על זה, אז כשיעל באה, את כל ההורמונים הם שוטפים עליה, או היו רוצים לשטוף עליה, רק שהם לא ממש יכולים. אז ככה, זה כבר נהיה אצלנו נוהל, יום שישי אחה"צ, לפני שנכנסת שבת, קבלת הורים – פק"ל. כמעט כולם מגיעים כל שבוע, לפעמים מישהו מחסיר, אבל משתדלים לא לפספס, או שרק אבא בא, או רק אמא. חברות לא באות כל שבוע, חוץ מיעל, חברה של בועז, שמעדיף שתבוא קצת פחות. כואב הלב על אלכס, הוא עלה לבד לארץ, חייל בודד, ההורים שלו באים בקושי פעם בשנה, המדינה לא מממנת להם כלום. הם משתדלים לבוא ביום העצמאות, אבל לא תמיד יוצא.החבר'ה פה ממש אחלה, "מיטב בנינו", ככה שלא נותנים לאלכס להישאר לבד. תמיד יש מי שמזמין אותו להצטרף אפילו שבדר"כ אלכס מסרב.באים ההורים, מספרים סיפורים, מה היה השבוע, מי התקשר, מי פגש את מי, מי נוסע לאן, מי יוצא עם מי, הסיפורים הרגילים. עבודה, בית, ריק להם, קצת חסר, מתגעגעים, אתם יודעים איך זה, כמו אצל כולם. חלק מביאים חבילות, דברים, עניינים, חלק באים רק עם עצמם, לא מביאים כלום. לא שזה משנה למישהו, אף אחד לא שופט, אמרתי כבר – יש פה אחלה חבר'ה. בסביבות חמש וחצי-שש, לפני שנכנסת שבת, כולם מתחילים להתפזר. נותנים נשיקה קטנה, אומרים שלום, יש כאלו שחצי דמעה מדגדגת להם את העין, האמהות מלטפות את האבן הקרה והאבות טופחים על המצבה, מעיפים עוד עלה מהשיש. ואנחנו נשארים לבד בחלקה, עד לשבוע הבא.

כשהייתי יוצא שבת ועובר ליד בית העלמין, הייתי עוצר ונכנס להגיד שלום לגל. הייתי משתדל שזה לא יהיה בשישי אחרי הצהריים כדי שאוכל להיות שם לבד. בשישי אחרי צהריים היו יושבים שם ההורים. ההורים של גל, ההורים של אורן זריף שנהרג באסון השריפה בסלוקי שבוע לפני גל. ההורים של עידן גבריאל ז"ל שנהרג באירוע בז של הנח"ל שהוזכר פה בקבוצה והורים נוספים. היו להם שם כסאות כתר פלסטיק והם היו יושבים ומדברים, מסביבם ברושים, צאלונים וקברים מלאים עציצים ופרחים. תמונה סוריאליסטית. בשקט בלב קראתי ליום שישי, יום הורים.בתמונה סמ"ר גל רודובסקי, נפל באסון השייטת, בכפר אנצריה, ג' באלול התשנ"ז, 5/9/1997, יחד עם עוד 11 לוחמים מכח השייטת ורופא מכח החילוץ. יהי זכרם ברוך.