אפריל 99, חמישה ימים לפני יום העצמאות. מתכוננים לכניסה עמוקה אל מורדות הסלוקי, בפעם הראשונה שצה"ל ייכנס עם טילי 'גיל' אל עומק השטח. שתי המערכות היחידות בצה"ל נמצאות במסייעת 890. אני מפקד המחלקה.

אני חוצה את הרחבה של מוצב 'צבעוני', החיילים ממתינים בתוך הערפל הלבנוני. שמיכות סקביאס על הרצפה, עליהן פרוסים טילי יום ולילה, מערכות תצפית, שרשירי מקלעים, אוכל, הכל. הם מתוחים, כבר עייפים, צבועים בצבעי הסוואה. אני קולט בזווית העין את סכיני הקומנדו שחלקם נושאים, 'רק למקרה'. אני מבליג. נשמור את הקרבות שלי לבעיות ערכיות אחרות. במסייעת צריכים לבחור נכון את הקרבות. ברגע זה אני יותר מודאג מ"לדקור" את השיח הנכון בין אלף שיחים אחרים באמצע הלילה. ברגע האחרון מחליטים שמסוכן מידי להכניס טילים חיים. ניכנס עם המערכות כאמצעי תצפית בלבד.

עשר שעות אח"כ, אנחנו מחליקים במורד המדרון של הסלוקי. יושבים על התחת ומחליקים, ספק נופלים, עם המשקל העצום על הגב. אני עוצר לרגע את ההחלקה. על הקרקע לידי פצמ"ר 120 מ"מ. מביט בו מהופנט, הוא מביט בי. חושב מה לעשות. ממשיך הלאה. במחשבה של איש צעיר, אם אתעלם ממנו לא יקרה כלום. מאט את ההחלקה 100 מטר מהערוץ. הנה השיח! הצללית שלו לא מותירה ספק. שולחים את הכלב. נכנסים לשיח. בונים עמדות, מחלקים פק"ל קנים. המארב מתחיל.

יום רביעי למארב הולם-מתריע בשלוש עמדות. עוד מעט סוגרים 96 שעות. האימודיום עדיין עושה את העבודה, בזמן שהחיילים עושים צרכים בבקבוקים וקסדות. השיח שלנו הופך לבית, מין תופעה פסיכולוגית כזו – כולם מתבאסים כשצריך לצאת ממנו בשעת לילה ושמחים כל בוקר כשחוזרים לתוכו, כאילו חוזרים הביתה. ניסיתי להסביר את זה פעם למישהו שלא היה שם, אבל זה נשמע חסר הגיון. כולם חורקים שיניים תחת הגשם, מחר אנחנו בבית חוגגים יום עצמאות. הקשר מקשקש. מוטי ברוך, המג"ד, על הקו. "קודקוד אנקור, מה שלומך?", הוא שואל בקול המחייך שלו, "מה מצב החומר שלכם?". אני כבר מבין לאן זה הולך. "יכול להחזיק עוד 24 שעות במיקומך? יש התרעה על חוליה". אני מביט בעיני הלוחמים, יודע שיתבאסו. יום עצמאות בשיחים של הסלוקי זה שיט רציני. "כן, קודקוד, מסוגלים. היישר!". יום עצמאות בשיחים.

כבר 100 שעות בנחל המזורגג הזה – אנחנו, השיחים והאדמה הופכים להיות אחד. הלוחמים כבר מדמיינים שהכוכבים הם זיקוקי דינור של יום עצמאות. רועה צאן מתקרב עם הכבשים שלו אל העמדה המתריעה. "תחטפו אותו פנימה!", אני פוקד. המחלקה כבר מיומנת בחטיפה שכזו: חודש לפני, חטפה 'אורח' שחדר אל תוך 'אלמנת הקש' שלנו. פעם שעברה זה נגמר פחות טוב לקשיש, הפעם מבקש מהם שיהיו עדינים יותר. המארב נשרף. תוך כמה שעות, הכפר כבר מבין בחסרונו. בשעות הלילה, אנחנו משחררים את רועה הצאן ומטפסים אל קצה הרכס. טיפוס בשיפוע לא אנושי, פשוט זוחלים למעלה כמו לטאות אחוזות אמוק. משאירים על המדרון כל מה שלא שופצר כהלכה: דקר, מימיות, כפפות. שהמחבלים יהנו מהם. בין הטרסות של ג'בל חסר שם, אני מנחית יסעור. הלוחמים מחכים בשעה 5 לכניסה דרך הכבש. הצל שלו מגיח מעלינו, האדמה מתרוממת, אנחנו נכנסים, כמו בתרגולת. כמו מכונות. סופר את החיילים, והם נבלעים בבטן המסוק זה אחר זה.

יש רגע אחד בו אני לבד בשטח – עומד באמצע שדה חרוש, באמצע הלילה של לבנון. הרוטור מזמזם, ואני פשוט שם, לבד. זהו הזכרון החזק ביותר שלי מלבנון. שם חציתי איזה גבול.

המכונאי המוטס מאיץ בי. אני נפרד מהסלוקי ונבלע אל תוך המכונה הרועמת.