חורף 95, מספר שבועות לאחר רצח רבין. אנחנו יושבים ליד החמ"ל בטייבה ומאזינים לרדיו. זה לא משחק כדורגל. אנחנו כוח כוננות לשני מארבים – שלנו ושל המסייעת – שסגרו במקביל שני צמתים צמודים של ליטני-סלוקי. כוח המסעיית נתקל, וכוח מהפלוגה שלנו צימצם בריצה לכוח של המסייעת. כרגע מתנהל קרב, ואנחנו מנסים להבין את התמונה הכוללת מהדיווחים בקשר. "כוח כוננות לכלים!" אנחנו טסים לכוון צפון על גבי שני נגמ"שים, על הכביש שנע לאורך קו הרכס, כי אסור לנגמ"ש לנסוע בציר חום מחשש למטען גחון. מגיעים למקום האירוע ומגלים שכל כוחות הכוננות כבר פה. אין מה להידחף בינתיים. יורדים לתוך הואדי וממתינים במרחק נגיעה. האירוע הסתיים. אירוע קשה מאוד – שני מפקדים בכירים פצועים, חייל מהמסייעת (אם הזיכרון לא מתעתע בי) ארן צבאג ז"ל נהרג באותה התקלות. מספר חיילים ממסגרות שונות פצועים קל. מחבלים הושמדו, חלק בקרב וחלק ע"י המסק"רים. אבל הו פאקינג קייר מהמחבלים, אם החברים שלנו נפגעו? מעלים על עצמנו ציוד של החברה הפצועים בנוסף לציוד שלנו, ומתחילים טיפוס חזרה מהואדי.

הנגמ"שים שלנו כבר לא לבד. חבר שלי בחמ"ל דאג לתגבר אותם בשתי מרכבות שהיו ת"פ שלנו. אנחנו נדחסים לנגמ"שים ולטנקים – צוות הכוננות וצוות המארב שלנו שהצתמצם ונחלץ אחרינו. בדרך חזרה, אני מחפה אחורי בנגמ"ש אחורי. מי שמספר על 18 שניות של סאגר – אני לא מכיר. שמעתי רעש של שניה ופיצוץ. ריח של חומר כיבוי אוטומטי וצעקות, וחילוץ עצמאי מהיר ומקצועי מתוך הנגמ"ש. או שמיגון אקטיבי חדיש עשה את העבודה, או שהטיל רק מעט שפשף אותנו, אני לא יודע. למניין הפצועים הצטרף גם רופא מלואימניק, שהיה חלק מכוח כוננות ואלו היו מילואים ראשונים שלו. הוא ישב מול דלת החי"ר. אני לא זוכר את שמו, אבל מקווה שהוא בסדר.