היריבות בין גולני לצנחנים יכולה לפרנס מחקרים סוציולוגים וספרים רבים, וכל החלפת קו בלבנון הייתה מועדת לפורענות ולכותרות תקשורתיות. כולם גודלים על הסיפורים וגם לנו, מחלקה 2 אוגוסט 95 גדוד 12, או בשמה המוכר 'המחלקה של פדידה', הייתה הזדמנות להצטרף לחגיגה.

השנה 1996. אנחנו במוצב גלגלית הקטן, לא יוצאים הביתה, טוחנים את הנשמה, בלי עתיד, בלי שינה, בלי חלום. יום אחד הגיעו 2 תצפיתנים של סיירת צנחנים לתצפת, לקראת מארב צפוי של הסיירת באזור. כמובן שהם התקבלו בחשדנות, למרות שהורו לנו לא להתעסק איתם ואף הזהירו שמי שיעשה משהו חריג, יחטוף. המוצב היה ללא טבח ואנחנו הכנו לעצמנו אוכל. טחנו בעמדות וניקינו במטבח, אבל הצנחנים סירבו להשתתף במטלות. תיצפתו קצת והלכו לישון כמו מלכים, למגינת ליבנו.

את הכל ספגנו ונשכנו שפתיים בקושי, אבל מה ששבר את גב הגולנצ'יק התרחש באחד מימי שישי בו טרחנו והכנו ארוחה מפוארת. כמיטב המסורת בגולני, לא מתחילים לאכול לפני השירים. בעוד אנחנו פותחים בשירי גולני עליזים, שני הצנחנים התחילו לאכול, לתדהמתנו, וסירבו להמתין לסיום השירים שלנו, כמו גם לקידוש. אחרי שסיימו לאכול, לא רצו לשטוף כלים, יצאו ונעלמו בתוך החדרון בו ישנו בנוחות.

אז לשני החבר'ה אדומי הכומתה שגילו בבוקר שהנעליים האדומות שלהם נצבעו בשחור – סליחה. אבל בפעם הבאה שלא תעזו לאכול ביום שישי לפני שאנחנו מסיימים לשיר שירי גולני.

בתמונה: אחת הפעמים הבודדות שתראו גולנצ'יק ממש מתלהב מצחצוח נעליים.