הירוקים היו הגיבורים האמיתיים, אך החיילים הכחולים גם בילו שם. כטייס מסוקים, החזקנו הרבה כוננויות בגבול הצפוני. בין 87' ל-91' השתתפתי בעשרות הזנקות לפינוי פצועים, נחיתות במקומות מוגבלים, חלקם תחת אש. אשתף באחת שפחות מוכרת לקבוצה.

בליל חורף חשוך וסוער, הזניקו אותנו למשימת פינוי במר'ג עיון, אך בפעם הראשונה עבורי, זה לא היה עבור חיילי צה"ל אלה עבור אישה לבנונית, בהריון מתקדם, שהתפוצץ לה האפנדציט. משטח הנחיתה לא היה צמוד למוצב או בשטח פתוח, אלה על הגג של הבית. מכות האש שאיימו עלינו בנחיתות אחרות הוחלפו הפעם במכות ברקים ורעמים. בהיעדר חיילים לכוון אותנו ולהזהיר ממיכשולים, אנחנו מנמיכים בתוך ענן סמיך, בלי לדעת אם או מתי נוכל לראות את הקרקע, אך יודעים שאם לא נמשיך להנמיך, האישה והתינוקת בטוח ימותו. ההנמכה מורטת עצבים ועייננו דבוקות לאופק המלאכותי, מד ההנמכה ומד הגובה האלקטרוני, ובגובה 100 רגל אני אומר, "מסוכן מדי, הולכים סביב", ופתאום דרך הענן רואים פנס המאותת לנו מגג הבנין. ממשיכים ומפנים לרמב"ם, בלי לשאול שאלות.

בתקווה שהיום מסתובב לנו עוד אוהב ישראל בן 33. המוטו של טייסת 124 מאז ומתמיד היה "כל משימה, בכל מקום, בכל שעה".