חורף 97, אני מ״מ בפלוגה מ׳ גדוד 75 ואנחנו עולים לקו בלבנון. המחלקה שלי תופסת את מוצב דלעת יחד עם פלחה"ן נח"ל בפיקוד יאיר ברקת ומסתבר שכמה חודשים קודם לקו גם עשינו אימון יחד. יחדי איתי במוצב נמצאים המט"ק שלי במחלקה, יאיר שוורצמן, ומרדכי עציון שבדיוק מסיים את הקו במסגרת גד' 82 ומקבל הנחיה להישאר ברצף לקו נוסף (נדמה לי שאת יתר אנשי הצוות החליפו). אנחנו בפעילות מלאה מסביב לשעון וכשאנחנו לא במארבים, אנחנו לא מפסיקים לעבוד על הטנק (החלפנו שני הינעים בו זמנית, ממסרת צידוד שלא מפסיקה לנזול ועוד ועוד), אבל בסה״כ הקו עובר רגוע יחסית, פה פצמ״ר, שם פצמ״ר, ולמעט שפ״צ רציני אחד (לסיפור אחר) שמחולץ בעזרתו של אברהם חדד האגדי, החלק הראשון של הקו עובר רגוע – Nothing to write home about.

אבל אצלנו בפלוגה יש בלאגן. יומיים אחרי העלייה לקו ולפלוגה אין מ״פ, הסמ״פ מוצא עצמו מ״פ הבופור מצד אחד ומתפעל את המנהלות מהצד השני (בהמשך נדב לוטן היקר יבוא לעזור ואח״כ שאול אבידוב המדהים – אם אתם קוראים את זה, תודה גדולה לשניכם), ולכן גם הטיפול בתקלות, אספקת הציוד הייעודי לטנקים והחלפת הצוותים מסתבכת. הצוות שלי אחרון בסבב היציאות וכשמגיעה השיירה שבאה להחליף אותנו, מסתבר שהטען של הצוות המחליף פספס את השיירה. ליאור שבתאי, שהיה הטען בצוות שלי, מתנדב להישאר במקום הטען החסר אבל אני מקבל החלטה שאני אהיה זה שנשאר במוצב.

התקופה מתוחה והשיירות מתעכבות בשל התראות על מטענים בציר. הימים עוברים בלי שמגיעה למוצב החלפה, עד שבסופו של דבר נקבעת החלפה מוסקת ומודיעים לי שהטען החסר יהיה על המסוק, כך שסוף סוף אוכל לצאת הביתה. בלילה של ה-3.2.1997, בזמן מארב יחד עם הצוות של שוורצמן, דביר לניר עולה מולי בקשר המוצפן ומודיע לי שהוא מנסה להגיע לביקור במוצב. דביר ואני חברים טובים מאז שהיינו באותו צוות בקמ"ט, גננים באותה מחלקה, בה"ד 1 וקק"ש, ואני מתבאס שלא נהיה יחד, אבל כשאני מבין שבסוף תהיה החלפה מוסקת במקום בשיירה, אני מתעודד ומשוכנע שלא יתנו לדביר לעלות בשל מגבלת המקום. כשמגיעה השעה לרדת למנחת, אנחנו נכנסים לסדר תנועה ואני ממוקם כך שאני שומע את רשת הקשר. ההתרגשות גדולה, אנחנו מגיעים למנחת ועולים בקשר מול המסוק, מחליפים כמה מילים עם הטייס ואז יש שקט בקשר עד שעולה מולנו בקשר קול אחר (בקר ח"א) ומודיע לנו שהמסוק לא יגיע היום ושנחזור למוצב. אנחנו חוזרים שבוזים למוצב ואני מנצל את זה שאני לא בתפקיד ובלי חיילים, ורץ לחמ״ל להתקשר הביתה כדי להודיע שלא אגיע. אני מספיק לעשות שיחה קצרה והקווים נופלים. עוברות כמה דקות והידיעות על האסון הנורא שקרה מתחילות להגיעה. לאט לאט החדשות מתפשטות במוצב ויעבור עוד קצת זמן עד שגם בטלוויזיה יהיה מבזק חדשות, באמצע פרק של רמת אביב ג׳.

אבל כבד יורד על המוצב והאווירה קשה. אנחנו מסתכלים מסביב ומנסים להבין מה קרה, מי היה על המסוקים, כן עלו, לא עלו, כמה עלו. הפגיעה היא כמעט בכל היחידות שמאיישות את המוצב. יעברו עוד כמה ימים עד שנקבל את השמות, ואני זוכר את ההלם כשמתקשר אלי דותן הסמ"פ ומודיע לי שדביר היה על המסוק – עד לאותו רגע הייתי משוכנע שהוא לא עלה. קווי הטלפון חוזרים וברקת מנחה את כל החיילים להתקשר הביתה, להגיד שהם בסדר ולנתק. בין לבין, מחזיקים את הקו פתוח כדי שלא ייכנסו שיחות – פה ושם, מישהו מפספס ונכנסת שיחה של הורה שרוצה לדעת עם הבן שלו הגיע למוצב.

ברקת מאפס אותנו מהר מאוד ואנחנו חוזרים לשגרת לבנון. אנחנו כמובן מפספסים את ההלוויות והשבעה וכשבסופו של דבר אני מגיע לעגל שריון, המג״ד שלי אמנון אשל והמח״ט דן ביטון לוקחים אותי באמצע הלילה למושב מולדת. אני נכנס, מלא חשש, לבית הוריו של דביר, לבוש סרבל ומסריח אחרי חודש וחצי בלי מקלחת, אמא של דביר נעמדת ואנחנו פשוט מתחבקים. בפעם הבאה שאני יוצא מהמוצב התאריך הוא 27.2.1997. כשאני בדרך הביתה, חבר שנמצא בגזרה המזרחית מתקשר לנייד של אבא שלי ורומז לי שיש בלאגן אצלי במוצב ושהחבר'ה שלי משחקים אותה. אני אוכל את הלב שאחרי כל הטחינה בקו, בפעם המסכנה שאני יוצא הביתה יש אירוע במוצב ואני מפספס אותו.

אני מגיע הביתה בשעה מאוחרות והולך לישון מאוכזב. בסביבות 06:00 בבוקר מתקשרים אלי הביתה ומודיעים לי שליאור שבתאי ז״ל נהרג (בשלב הזה היה כזה בלאגן בצוותים וליאור נשאר עם מרדכי כטען. אחרי שליאור נהרג כמעט ומודיעים למשפחה אחרת…). בצהריים המוקדמים אני כבר חזרה במוצב דלעת. בשלב הזה כבר פינו את ליאור ז״ל ומרדכי כבר פינו, אורן שמאי ושחר יעקב התותחן והנהג באירוע שחילצו את הצוות עדיין שם ואנחנו עושים לטנק מלא מחדש.

לא השתתפתי באירוע הזה וקטונתי מלספר עליו. אציין בקצרה שבעקבות זיהוי של התצפית במוצב, הצוות של מרדכי הוקפץ לטנק. במשך לילה שלם, צוות הטנק נלחם מטווח אפס באנשי כוח מיוחד של החיזבאללה. הלחימה כללה ירי פגזים, מקלעים, רימונים, נשק אישי, דריסה ומה לא. במהלך הלילה הטנק חטף RPG ונפלו לו שתי פלטות וכנת מקלע טען נפגעה. תוך כדי לחימה, הטען, ליאור שבתאי ז״ל, שהיה בחור גדול וחזק, תפס את המקלע בידיו והמשיך לבצע ירי. עם אור ראשון, וכתגובה לזיהוי נוסף, הטנק ניסה לבצע ירי. במהלך הניסיון לאתר את המחבל הנוסף, הטנק נחשף מערבה ונורה עליו טיל שפגע בחלקו העליון של הטנק, הרג את ליאור ופצע את מרדכי. שחר הנהג ואורן התותחן מבינים שהטנק, שנמצא בעמדת אש, נפגע וחשוף לירי נוסף. הם מבצעים תרגולת חילוץ של הטנק, כאשר אורן התותחן לוקח פיקוד על הטנק ומחזירים את הטנק הפגוע עם ההרוג למוצב, שבאותה שעה מטווח בירי תלול מסלול מאסיבי. במהלך הלחימה, צוות הטנק לבדו חיסל לפחות שישה אנשי כוח מיוחד של החיזבאללה. הדעות חלוקות ביחס למספרים ושמעתי על מספרים גבוהים יותר. כל צוות הטנק קיבל צל"ש אלוף. באופן אישי, אני לא מכיר סיפור לחימת צוות טנק כל כך מרשים שמתקרב לתיאורים של מה שעשה אותו הצוות באותו לילה.

אני עומד בצהרי היום שלמחרת במשטח ומסתכל על הטנק. ממבט ראשון, למעט הפלטות, לא רואים נזק. לאט לאט אני מתפס על הטנק ואז מבחין בפגיעת הליינר של הטיל באזור פתח תא הטען ועצירתו בבוכנת מדף המפקד. על אף שאת ליאור ומרדכי כבר פינו, המראה בתוך הטנק קשה ביותר ואת הריח יש לי באף עד היום. כל אותו ביום אנחנו עובדים על הטנקים ומכינים אותם לפעילות. עוד באותו בערב אנחנו יוצאים למארב עם צוות שמורכב מ-שמוליק מירוני, הטען שהגיע יחד איתי בשיירה המהירה, ומאורן ושחר שהשתתפו באירועי הלילה הקודם. הריח כמובן לא עוזב את הטנק עד שיוני שולף בקבוק אפטרשייב וכל כמה דקות מטפטף – השילוב בין הריחות קשה עוד יותר. כמה ימים מאוחר יותר מחליפים לנו את הטנק ואורן ושחר יורדים לארץ.

בסופו של דבר אנחנו יורדים מהקו. אני תופס טרמפ עם הסמ"פ ובאחד הסיבובים בדרך הביתה, הסונומה הפלוגתית מחליקה על הכביש ואנחנו מתהפכים (לא משנה מי נהג). במזל, חוץ מחתך לאחד הטרמפיסטים, אף אחד לא נפגע.

כמה מילים לסיום. אם טעיתי או לא דייקתי בחלק מהפרטים ואם מישהו נפגע חלילה – אני מתנצל. זיכרון הוא דבר סובייקטיבי והזמן ויכולת ההדחקה עשו את שלהם.

בשנים שחלפו אני מוצא את עצמי חושב הרבה על יאיר ברקת, על המשקל שהוא נשא על הכתפיים ועל המנהיגות שהפגין – איזה מפקד מדהים.