אני מ"מ בפלוגת מרץ 93, גדוד רותם במוצב לילך, מוציא מארב בטן לאזור בא"ח צד"ל במג'דיה. זה היה נחשב אז לנקודת שכיבה "למתחילים", והבדיחה הייתה שכשאתה מגיע לשם תמצא גומחות עם שלטים קטנים איפה כל אחד שוכב, בקיצור לא משהו לספר לילדים.

באמצע הלילה פתאום שומעים קרב יריות מאחורינו, מהארץ. פרש תורכי, שני קווי דיווח בתוך הגזרה השכנה שלנו. אולי חצי שעה של יריות והתפוצצויות רימונים. אני שומע בקשר שמתנהל קרב ושהגדוד נערך לרוץ פנימה אחרי העקבות, ושהכוח שלי שוכב על אחד מצירי החדירה הרלוונטיים. במהומה בקשר אני לא מצליח לדבר עם הפלוגה או עם המ"פ, אף אחד גם לא טורח לקרוא לי, אני מתלבט מה יותר גרוע – לחכות במקום בו אני נמצא או לזוז לנקודה גבוהה בלי תיאום, לנסות לתקוע מחבל שלישי שכנראה חוזר צפונה מהמקום בו אני נמצא גם כשיש סיכון שנזהה בטעות כוחות שלנו (והם אותנו). ואז, כמו מלאך מהשמיים, פתאום קורא לי המג"ד עימאד פארס, שואל בענייניות אם אני עדיין שוכב בנקודה ואם אני זוכר את נק' התצפית ממנה צפיתי על נקודת השכיבה בתנועה למארב. עניתי שכן, ובתגובה אמר שעלינו להגיע לנקודת התצפית מהר, כי כוחות יוצאים לסרוק מולנו.

קמנו ורצנו כמו שאנחנו, מבלי להוריד ביגוד חם  – עם חרמוניות וחלפ"סים וכובעי גרב וכפפות, בעליה תלולה, עד שהגענו לנקודה כשכולנו על סף התייבשות. בדיעבד, 2 מחבלים חדרו וחוסלו ע"י כוח צנחנים בגזרה הר דב השכנה, ובניגוד למה שחשבו לא היה מחבל שלישי שחזר ללבנון והמרדף היה מיותר. אחר כך היה מישהו (מאלו שנעלמו לנו בזמן אמת) שניסה לטעון שהמארב נרדם והמחבלים עברו על פנינו (חיילים צעירים במארב ראשון ולמיטב זיכרוני גם בסבב השינה שלהם הם לא ממש נרדמו). במשמרת הבאה, נסעתי עם הבט"שית על הגדר למפג"ד ודפקתי על דלת משרד המג"ד בכדי לשאול אותו מאיפה המחבלים עברו. הרגיע אותי שלא דרכנו.

מאז תמיד הרגיע אותי להיות תחת פיקודו של עימאד. גם בסדיר וגם במילואים.